• ראשי
  • מחאת המתמחים - יומן תורנות מאת ד"ר ליאור רוזנטל

    "אני מנסה להרדם, כשברקע כל כמה שניות עולות לי שאלות: "האם המינון של התרופה שנתתי נכון?", "האם הסתכלתי על התוצאות של בדיקות הדם שלקחתי קודם לכן?", "מה יכול להיות שאני מפספסת אצל המטופלת החדשה שקיבלתי?".

     

    ד"ר ליאור רוזנטל - יומנה של מתמחה
    ד"ר ליאור רוזנטל - יומנה של מתמחה

    לפני חצי שנה, במהלך הסטאז' ואחרי עוד תורנות יחסית שגרתית ושפויה של 26 שעות לבד, במחלקה פנימית שאני בכלל לא מכירה, כתבתי יומן תורנות קצר, שנשאר גנוז במעמקי הפתקים בפלאפון שלי.

    הדברים נשארו אצלי, כי הרגשתי שאין במה לשתף, זו השגרה של כל הרופאים, זה מה יש, ושאני היא זו שצריכה להתרגל ולהתאים את עצמי למערכת, כסטאז'רית צעירה.

    היום, כשאני קוראת חלק מהדברים שכתבתי אז, ועוד עשרות סיפורים של מתמחים ומתמחות שפורסמו בימים האחרונים ברשתות החברתיות ובעיתונים, ברור לי שתורנויות של 26 שעות הן פשע, ולא אני זו שצריכה להשתנות.

    בשבועיים האחרונים, יחד עם החזרה ההדרגתית לשגרה לאחר התפרצות מגיפת הקורונה, החליטו המתמחים והמתמחות בארץ לצאת למאבק לקיצור התורנויות ולהפסקת העבודה במתכונת של 26 שעות ברצף.
    המאבק הזה הוא לא מלחמה רק שלנו, הרופאים, זו מלחמה על הרפואה הציבורית שקשורה לכל אחד ואחת מכם.

    אתם באמת רוצים שיטפלו בכם רופאים ורופאות שעובדים כבר 26 שעות?
    שינתחו אתכם בידיים רועדות מעייפות?
    שיתנו לתינוק שלכם תרופה, כשהם בקושי מצליחים לחשב את המינון המתאים?
    שיהיו סבלניים ויסבירו לכם ב2 בלילה מה היתרונות והחסרונות בלהנשים את האדם הכי יקר לכם ומה צפוי לו בהמשך?

    הייתם רוצים שהרופא/ה שטיפלו בכם באמצע הלילה, יפגעו בעצמם או חלילה באחרים כי הם נרדמו על ההגה, בדרך הביתה אחרי תורנות של 26 שעות?

    זו לא מלחמה רק שלנו, הרופאים. זו מלחמה על החיים שלכם ושל האנשים הכי קרובים אליכם.
    ואנחנו צריכים אתכם, יחד איתנו במאבק הזה.

     

    קצת עליי: שמי  ד"ר ליאור רוזנטל, בוגרת התוכנית ה-4 שנתית לרפואה, הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב. בחודש הבא מתחילה התמחות במחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) בביה"ח שמיר – אסף הרופא.

    בשלוש השנים האחרונות שימשתי גם כעוזרת הוראה ומחקר, והחל מיולי הקרוב – מורה בתקן אקדמי, בחוג לחינוך רפואי בפקולטה. זה יומן התורנות שלי.

     

    ככה נראית מתמחה לאחר 26 שעות (הצילום באדיבות ד"ר ליאור רוזנטל)

     

    15:00 אחרי שמונה שעות עבודה במחלקה שכללו לקיחת דמים, ישיבת בוקר, ביקור על מטופלים וקבלה של מטופלים חדשים, אני עוזבת את המחלקה בה אני נמצאת והולכת לקבל את המחלקה הפנימית בה אני עושה את התורנות. לרשות המטופלים שנמצאים כבר במחלקה, ואלה שעוד יגיעו אליה במהלך הערב והלילה, יעמדו מעתה ועד 7 בבוקר שני אנשי צוות סיעודי ואנוכי, סטאז'רית לרפואה.
    בבית ישנו כונן - רופא בכיר אשר עמו אני יכולה להתייעץ.

    התורנות מתחילה בסיבוב קצר במחלקה בו אנו עוברים מחדר לחדר והמתמחים והמומחים מעבירים לי את המטופלים שטיפלו בהם בבוקר. במהלך הסיבוב הזה, שנמשך כרבע שעה, הם ימסרו לי פרטים על האבחנה של כל אחד מהמטופלים שבמחלקה ועל הפעולות שצריך לעשות או דברים שחשוב לשים לב אליהם בזמן התורנות. בגלל שביום-יום, בבקרים, אני משובצת לעבודה במחלקה פנימית אחרת בביה"ח, אני לא מכירה אף מטופל. בסיבוב אני מנסה לקשר שם לפנים ולאבחנה, בתקווה שמשהו מזה יהיה מוכר כשיבקשו ממני לתת תרופות/לבוא לבדוק/לדבר עם בן משפחה בהמשך התורנות, עבור אחד מהמטופלים האלה.

    אחרי הסיבוב הזה כולם הולכים הביתה, אני מבינה שמעכשיו אני לבד, ומתחילה להתפלל שהלילה הזה ייגמר בשלום.

    18:00 אני כבר אחרי שתי קבלות חדשות של מטופלים למחלקה. שני המטופלים עלו אחרי שהיה ארוכה במחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) לאישפוז. כשהם מגיעים, אני מדברת עם כל אחד מהם, אוספת פרטים, מבצעת בדיקה פיזיקלית, משלימה בדיקות שחסרות. אני מנסה להתייחס לדאגות שלהם, לענות על שאלות, להפחית קצת את חוסר הוודאות והפחד מסיטואציית האשפוז. את כל זה אני צריכה גם לתעד במחשב, לחשוב על האבחנה המבדלת, להזין תרופות, להתייעץ עם הכונן על המשך הטיפול. במקביל, כל כמה דקות, הצוות הסיעודי מתקשר לעדכן אותי – "למטופל בחדר 8 יש סוכר גבוה", "בחדר 3 נשלף העירוי וצריך לחדש", "בחדר 2 יש אדון עם כאבים בחזה" ו"לגברת בחדר 11 צריך לתקן את ההוראות לתרופות." במשך ערב שלם אני מדלגת בין הקבלות לבין המשימות השוטפות של המחלקה, מנסה לזכור למי צריך לעשות מה, ומשתדלת לבדוק את עצמי כדי לוודא שלא נעשות טעויות בזמן העבודה הזו במקביל.

    אני מתה מצמא, לשירותים עוד לא הגעתי מאז שהתחיל היום, כאב ראש קל מתחיל לתת את אותותיו ובדרך מתחנת האחיות למחשב בחדר התורן, אני מכריחה את עצמי לשתות כוס מים קרים, הראשונה מזה כמה שעות טובות.

    23:00 הצוות הסיעודי מתחלף, אני לא. משמרת ערב עוזבת ומשמרת לילה מגיעה. עבורי זה סימן שעברנו שני שליש מהתורנות, נשאר לי לשרוד רק עד הבוקר. הם עושים סיבוב בין החדרים ואני מצטרפת אליהם כדי לשמוע את העדכונים שפספסתי או לגלות דברים שחסרים בהוראות לטיפול לקראת הלילה.

    בינתיים הספקתי לקבל מטופל נוסף, אדון עם מחלה ממארת שהגיע למיון בגלל חום גבוה. בדרך אני מציצה במחשב ומגלה שכבר מופיעה קבלה נוספת, גברת עם התקף פסיכוטי חדש, לא מסוכנת לעצמה או לסביבה אבל צריכה שמירה צמודה. האחיות מתחילות לארגן את החדרים כך שנוכל לקבל אותה. בינתיים אני קוראת במחשב על הרקע שלה ועל מה שנעשה עד כה במלר"ד.

    אני כל כך עייפה שכדי להבין את מה שכתוב, אני צריכה לקרוא כל משפט כמה פעמים. כאב הראש ממקודם כבר מורגש. אני חוטפת קוביית שוקולד מדלפק האחיות כדי להקפיץ קצת את הסוכר, בדרך לחדש עוד עירוי שנשלף.

    00:00 המטופלת מגיעה עם בעלה, היא אינה משתפת פעולה. בעלה מותש אחרי שעות המתנה ארוכות במלר"ד ובדיקה נוספת בביה"ח הפסיכיאטרי הצמוד, בה הוחלט לאשפז אותה אצלנו. אני ניגשת אליו לשמוע פרטים ועל אף העייפות שניכרת על שנינו, הוא מספר לי באריכות את השתלשלות האירועים שהובילה אותם לכאן. הוא מוסר לי מידע כ"כ חשוב, אך אני בקושי מצליחה לחשוב מרוב שאני עייפה. אני מנסה להתרכז במה שהוא אומר לי, לזכור פרטים חשובים, לשאול את כל השאלות, אבל אני בקושי מצליחה לעקוב אחרי הסיפור. כשאני מנסה מצד אחד להיות אמפתית וקשובה לסיפור הקשה שהוא מספר לי, ומצד שני לנסות ולהבין מה האבחנה הסבירה ביותר ואיך צריך להתקדם בבירור, האחות קוראת לי: "לגברת בחדר 11 שוב כאבים בחזה."

    אני מבקשת סליחה, עוזבת את הבעל ונגשת לגברת המבוהלת. קצת שאלות כדי לאפיין את הכאב, בדיקה פיזיקלית, סטטוסקופ. מציצה במוניטור ונזכרת שבסיבוב הם ציינו שזו חולה לבבית ושהיא מידי פעם כאובה. אני מרגיעה אותה, מסבירה לה ששוב צריך לעשות את הרוטינה שהיא כבר מכירה כמעט כמוני, והולכת להביא את מכשיר האק"ג ולקחת בדיקות דם. כשאני יוצאת מהחדר אני מבקשת ממנה לעדכן אותי בכל שינוי במצבה. היא מחייכת "זה רק הלב שלי שרוצה קצת תשומת לב ממך, תודה לך".

    אני מחייכת אליה בנימוס, מאחלת לילה טוב ושקט - ולא בטוחה אם איחלתי לה או לי.

    00:30 לאחר שאני מסיימת, אני חוזרת שוב אל הקבלה שעזבתי באמצע. משלימה מהבעל עוד כמה פרטים, מסיימת את הבדיקה הפיזיקלית ומשתפת אותו בתוכנית והמשך הבירור והטיפול. שוב אני כותבת את הכל במחשב, מנסה להפריד בין הסיפורים ששמעתי ממנו ומהגברת הכאובה, ולשייך את הפרטים שאספתי למטופלת הנכונה. כבר מאוחר, ואני מתקשרת לעדכן את הכונן בהתפתחויות האחרונות במחלקה. אנחנו מסיימים את השיחה בלילה טוב, וכולי תקווה שלא נצטרך לדבר יותר עד הבוקר. אני קולטת שדילגתי על ארוחת ערב, וחוטפת עוד שוקולד מהדלפק.

    01:30 בשלב הזה הראש שלי הולם, אני עוברת אצל האחיות, מוודאת שהכל בסדר וששום דבר לא חסר, ומודיעה להם שאני הולכת לנוח ושיעירו אותי אם משהו קורה.
    חמש דק' אחרי שאני מניחה את הראש הטלפון שלי שוב מצלצל - "המטופל בחדר 9 באי שקט, לא נושם טוב, בואי תראי אותו."
    אני קמה במהירות, נועלת נעליים וממהרת אל החדר. בזמן הקצר הזה אני מנסה להריץ את התרחישים האפשריים בראש. מהמסדרון אני שומעת את האדון בן ה 87 משתולל, צועק. ריווי החמצן שלו בדם נמוך והוא חיוור, השפתיים שלו כחלחלות. אני מניחה את הסטטוסקופ על החזה שלו ומזהה שהריאות שלו גדושות בנוזלים. תוך שניה מעבר חד ממצב מנוחה למצב מלחמה - הצוות הסיעודי סביבי ואני מחלקת הוראות, מבקשת שיכינו תרופות, שיחברו מסיכה להנשמה לא פולשנית, שיביאו את האק"ג ויכינו מבחנות לבדיקות דם. אני מבקשת מהם להתכונן לקראת הצורך בביצוע הנשמה פולשנית (אינטובציה), על אף שאני יודעת שהסיכוי שלי להצליח, כשהידיים שלי כבר רועדות מעייפות, קלוש.
    המטופל מתנגד, משתולל, הוא רעב לחמצן והדופק שלו הולם בחוזקה. באמצע כל הבלאגן הזה, הוא תופס לי את היד ואומר: "אני רוצה למות". אני עונה לו שאם זה תלוי בי, זה לא יקרה הלילה.

    אחרי הטיפול הראשוני ועוד כמה דקות שחולפות הוא נרגע, ריווי החמצן בדם עולה, הדופק מאט. הריאות שלו נשמעות טוב יותר בהאזנה. לחץ הדם מתאזן. רגע לפני שהוא נרדם הוא שוב אוחז בידי, שואל אותי אם יש לי סבא. אני אומרת לו שכבר לא, אבל אני דואגת לו כאילו שהוא היה סבא שלי, מאחלת לו לילה טוב ויוצאת מהחדר. עכשיו אני צריכה כמה דקות לנשום לאט ולהסדיר את הדופק.

    אני מתיישבת מול המחשב לתעד את כל מה שארע, את העייפות שלי אפשר למדוד על סמך כמות טעויות ההקלדה שאני מבצעת בכל משפט.

    03:00 אני סוף סוף מגיעה שוב לחדר התורן, נזרקת עם המדים והנעליים על המיטה שהצעתי במהירות.

    אני מנסה להרדם, כשברקע כל כמה שניות עולות לי שאלות: "האם המינון של התרופה שנתתי נכון?", "האם הסתכלתי על התוצאות של בדיקות הדם שלקחתי קודם לכן?", "מה יכול להיות שאני מפספסת אצל המטופלת החדשה שקיבלתי?"... אני מטושטשת לגמריי, הגוף כואב והמוח לא מצליח להרפות ולתת לי להרדם. אני בוהה קצת בפלאפון, משחקת איזה משחק סתמי שיעזור לי להסיט את המחשבות.

    03:30 אני קמה בבהלה מצלצול הטלפון, הצוות הסיעודי מתנצל אבל למטופלת שוב כואב בחזה, מטופל אחד העלה חום, למטופל אחר ערכי הסוכר גבוהים והמטופל השלישי שלף את העירוי שהכנסתי לו רק כמה שעות קודם לכן.

    אני קמה במהירות, מצחצחת שיניים ושוטפת פנים. הולכת לבדוק את המטופלת הכאובה, לוקחת בדיקות, עושה אק"ג, כבר אין לי כח ללכת אז אני מתיישבת על המחשב בדלפק האחיות כדי להכניס את ההוראות החדשות לטיפול ומדדה אל עבר החדר של המטופל כדי לחדש את העירוי. בדרך חזרה אני מכינה לי כוס קפה, רק שמרוב העייפות במקום מים רותחים, שמתי מים קרים. אני זורקת את הקפה לפח.

    07:00 הצוות של הבוקר מתחיל להגיע, התורנות שלי מתקרבת לסופה. אני כבר לא לבד. אף אחד לא מת הלילה. אני מעבירה את המחלקה לאלו שמסרו לי אותה לפני 16 שעות, מעדכנת על הטיפולים והקבלות שהיו בלילה.
    עכשיו רק נשאר להזכר איפה חניתי ולהצליח להגיע הביתה בשלום, עד התורנות הבאה.

     

     26 שעות בבית החולים: "הגוף כואב והמוח לא מרפה - האם טיפלתי נכון?" - כתבה אודות המתמחים באתר וואלה >>

     

     

     

     

    אוניברסיטת תל-אביב, ת.ד. 39040, תל-אביב 6997801
    UI/UX Basch_Interactive