4 לקחים שלמדנו מהקורונה על ניהול מצבי חירום ואסון

​מצבי חירום ואסונות יכולים להיווצר כתוצאה מכוחות הטבע (כמו רעידות אדמה, סופות ומגיפות) או כתוצאה ממעשי ידי-אדם (כמו תאונות, אסון הזפת בחופי ישראל, פעולות טרור ומלחמות). לרוב, בשלביו הראשונים של אירוע, המחסור במשאבים מול הצרכים הנוצרים, לצד מחסור במידע על מידת הפגיעה באוכלוסייה או ברכוש – הם אלה שמגדירים אותו כאירוע חירום. לכן, הפקת לקחים מאירועים קודמים ותכנון התגובה למצבים פוטנציאליים עתידיים, הם הכרחיים למזעור הנזקים באירוע הבא.

משבר הקורונה, שפוקד אותנו עד היום, מבהיר לנו בצורה חד-משמעית שרתימת הציבור לשיתוף פעולה מלא והתחשבות בצרכי האוכלוסייה השונים הם בין הלקחים החשובים ביותר שיש להפיק מאירוע מסוג זה. הנה ארבעה ממצאים מפתיעים שגילינו על התנהגות הציבור בזמן מצבי חירום ואסון, שיכולים לסייע לנו בהתמודדות עם המשבר הבא:    

1. מדיניות ההפחדה לטווח ארוך פוגעת בהגברת היענות הציבור להנחיות התנהגות בזמן מצב חירום

רבים מאמינים כי מדיניות ההפחדה עשויה להיות גורם משמעותי בהתנהגות הציבור במצבי חירום. ההנחה היא שככל שתפיסת האיום של האוכלוסייה והאמונה שלה כי היא עומדת בפני סכנה גוברות – כך יגדל הסיכוי לשינוי התנהגותי. ואכן, בשלביו הראשונים של איום חדש, מדיניות ההפחדה עשויה להיות אפקטיבית, במיוחד במצב שבו חוסר הוודאות גדול. כך גם היה במקרה של התפרצות מגפת הקורונה בישראל: הידיעה על הגעתו של וירוס מסתורי חדש, שלאף אחד אין חסינות ממנו או היכולת להילחם בו - הביאה להיענות גבוהה להנחיות. במצב כזה, כאשר הציבור מבוהל בין כה וכה, להפחדה יש אפקט של הגברת הצייתנות, כפי שהיה ניתן לראות בסגר הראשון, למשל.

הבעיה במדיניות זו היא שאסטרטגיית ההפחדה היא קצרת טווח והמחיר שלה גבוה אף יותר מאשר תועלתה. מחקרים שונים, כולל אלו שבוצעו במסגרת משבר הקורונה המתמשך, מצביעים על אפקט הפוך על התנהגות רצויה מצד הציבור בחלוף זמן מסוים והתפוגגותו של "ערפל הקרב": ככל שהציבור מתרגל לאיום שסביבו, הוא משווה בין תרחישי האימה שבאמצעותם הופחד לבין המציאות, וככל שגדל הפער ביניהם – כך גם גדל השבר באמון הציבור. במקרים מסוימים, בטווח הארוך, מדיניות ההפחדה תורמת לתגובות של הכחשה, התגוננות, חרדה, דיכאון ואף אובדן שליטה. לכן, נדרשת כאן מדיניות שדוגלת בהצגת האיום בצורה מאוזנת, בהסברה מעמיקה, בהגדרת צעדי מניעה ובהתחשבות בגורמים חיצוניים – שינוי בטקטיקה יגביר את הסיכויים להשגת ההתנהגות הנדרשת לטווח הארוך. 

2. קיים קשר ברור בין תחושת סכנה לבין חוסן קהילתי

תחושת הסכנה באה לידי ביטוי כאשר הפרט תופס את עולמו כנתון לאיום, בעוד שחוסן קהילתי מתאפיין ביכולתה של הקהילה להתאושש מאירוע קשה ולחזור במהירות האפשרית לשגרה. ההנחה העיקרית עליה התבססו מחקרים מהעבר היא שיש קשר שלילי בין תחושת סכנה לחוסן קהילתי. כלומר, ככל שהחוסן הקהילתי גבוה יותר, כך תחושת הסכנה תהיה נמוכה יותר, וההפך – תחושת סכנה גבוהה תימצא בקרב בעלי חוסן קהילתי נמוך. אמנם, מחקרים עדכניים מצאו שקיים קשר חיובי בין תחושת סכנה לבין חוסן קהילתי: ככל שהסכנה נתפסת כחמורה יותר, כך עולה החוסן הקהילתי. מה שמסביר את התופעה הזו הוא הצורך של הפרט בתמיכה סביבתית כאשר הוא חש בסכנה, והקהילה נתפסת כגורם נגיש וחיוני במסגרת ההתמודדות עם מצבים מאיימים. לכן, דווקא בזמן איום ומשבר – תחול התקרבות בין הפרט לקהילה אליה הוא שייך.

3. איום בריאותי מול איום כלכלי

מחקר שבוצע בישראל החל ממרץ 2020 ולאורך כל מגפת הקורונה מצא שלפיצוי כספי על אובדן הכנסה - יש השפעה מכרעת על נכונות הציבור להישמע להנחיות הבידוד: בעוד שכ-96% מהציבור העידו שיצייתו לצו הכניסה לבידוד למשך שבועיים, אם יפוצו על אובדן ההכנסה הכרוך בכך, נתון זה יורד לכ-60% בהיעדר פיצוי. ממצא זה התחדד עם התמשכותה של מגפת הקורונה: כבר באוגוסט 2020 התגלו סימנים רבים שחלק גדול מהציבור נקרע בין הצורך להישמר בריאותית לבין הצורך לשרוד כלכלית. למעשה, האיום הכלכלי עשוי להיתפס כאיום לא פחות גדול מהאיום הבריאותי, וכך כל אדם יעשה את שיקוליו בהחלטה מאיזה איום עליו להתגונן יותר, ללא קשר להנחיות הגורפות לכולם.

4. הגברת שקיפות מול הציבור מעלה את רמת האמון של הציבור

בזמן משבר הקורונה, ההחלטות לגבי ניהול המגפה שהתקבלו ע"י ממשלת ישראל ומשרד הבריאות לא הוצגו בשקיפות מלאה לציבור. דוגמאות לכך הן החלטת הממשלה שדיוני קבינט הקורונה יהיו חסויים לציבור למשך 30 שנים, והדיווח על ההסכם עם חברת "פייזר" שיישאר סודי. רק לאחר לחץ ציבורי, ההסכם נמסר לעיתונות, אך חלקים נרחבים הושחרו – מה שלמעשה הגדיל עוד יותר את חוסר השקיפות ורק העמיק את הפגיעה באמון הציבור במנהיגות המובילה את ניהול המשבר.

שקיפות הוא אחד הרכיבים החשובים ביותר בבניית אמון. החלטות הממשלה חייבות להיות נגישות לציבור ונתונות לדיון ציבורי פתוח. 

חשיבותו של ניהול נכון

למצבי חירום ואסונות יש פוטנציאל לפגוע בכל רמות הפעילות האנושית. ניהול נכון של מצבים אלו מחייב הפקת לקחים מירבית מאירועים קודמים, יחד עם התייחסות נכונה לציבור ולצרכיו, שכן להתנהגותו יש השפעה עצומה על צליחת המשבר. משבר הקורונה רק מבהיר לנו עד כמה החברה שלנו זקוקה לאנשי מקצוע בעלי הבנה רחבה של מאפייני מצב החירום, והבנת השפעותיו על הפרט והקהילה.

בתוכנית לתואר שני (M.DM.) בניהול אסון של אוניברסיטת תל אביב תוכלו ללמוד כיצד מתמודדים עם מצבים אלו בהיבטים רבים: סיוע הומניטרי, בריאות הנפש, פיתוח וקביעת מדיניות ציבורית ועוד. התואר נלמד בשנה אחת, בשכר לימוד אוניברסיטאי. 

להרשמה למפגש ביום הפתוח >>