הימורים, משככי כאבים וחומרים פסיכואקטיביים: כיצד המלחמה מול איראן משפיעה על התמכרויות?

מצב מלחמה מתמשך, במיוחד בעימות מתוח כמו בין ישראל לאיראן, יוצר עומס רגשי חריג ברמה הלאומית והאישית כאחד. החשיפה לאיומים פיזיים, חוסר ודאות, פרידות, אובדן ואי-יציבות כלכלית מביאה רבים למצבים נפשיים קיצוניים, ומגבירה את הסיכון לפתח התמכרויות שונות. זוהי תגובה טבעית לתחושת איום מתמשכת: במצבים שבהם תחושת השליטה -פוחתת והיכולת לווסת רגשות נפגעת, יש נטייה גוברת לפנות לחומרים פסיכו-אקטיביים ולדפוסי התנהגות שמספקים הקלה  מיידית וזמנית.

הקשר בין מצבי דחק מאירועים טראומטיים לבין התמכרות מבוסס היטב בספרות הרפואית. מחקרים מראים כי חשיפה לאירועים טראומטיים, בעיקר במצבים מתמשכים כמו מלחמות, מגדילה את הסיכוי לפתח הפרעה פוסט-טראומטית. במקרים רבים, הפרעה  זו גוררת עמה ניסיון "לטיפול עצמי" בעזרת חומרים ממכרים – אלכוהול, תרופות שינה והרגעה, משככי כאבים או חומרים פסיכואקטיביים נוספים. המנגנון הביולוגי שעומד מאחורי תופעה זו  כולל שינויים במערכת האוטונומית, במערכת העצבים המרכזית, פגיעה ברגולציה של הורמונים כמו קורטיזול , אוקסיטוצין ודופמין, ושינויים במערכת התגמול במוח עם פיתוח תלות פיזית ונפשית בעקבות תחושת איפוריה והקלה מיידית שמספקים החומרים הללו.

בקרב אוכלוסיות אזרחיות וצבאיות כאחד נרשמה עלייה בשימוש בחומרים ממכרים בתקופות מתוחות. בהשוואה לתקופות שקטות יחסית, נצפתה בתקופות לחימה עלייה בצריכת אלכוהול, בקנאביס, ובתרופות  הרגעה ושינה כגון  קלונקס, זנקס ונוקטורנו – השימוש בסמים ואלכוהול נפוץ יותר בקרב גברים  צעירים ואנשים שחווים חשיפה מתמשכת לאיום טילים או לקרבות בעוד ששימוש יתר בתרופות ו הרגעה ושינה נפוץ יותר בקרב נשים.  שימוש יתר במשככי כאבים, לעיתים חוקי ולעיתים לא, הפך למנגנון נפוץ להתמודדות עם כאב פיזי ונפשי כאחד. לא פעם שימוש זה מתחיל על רקע פציעה פיזית בהמלצת צוות רפואי אך עם הזמן וצא משליטה וממשיך במיוחד בקרב חיילים פצועים או משתחררים  משירו צבאי סדיר או מילואים עם תסמינים  פוסט-טראומטיים.

אחת ההתמכרויות הפחות מדוברות אך המשמעותיות במצבים אלו היא ההתמכרות להימורים. תופעה זו עלולה להתרחב דווקא כשנראה שהסביבה מתפרקת: התחושה שהכול תלוי במזל, או שאין מה להפסיד, מגבירה את הנכונות לקחת סיכונים – גם כלכליים. במקביל, עישון סיגריות חוזר אצל רבים כדפוס הרגעה מוכר, ולעיתים מבשר על הידרדרות להתמכרויות נוספות.

ראוי לציין כי המלחמה אינה יוצרת התמכרויות יש מאין, אלא מאיצה ומקצינה תהליכים נפשיים קיימים. אנשים עם היסטוריה של חרדה או נטייה לרגשות דיכאוניים חשופים יותר. במקביל,  גם אנשים שנגמלו לאחר תקופות ארוכות של הנזרות עלולים לחזור לשימוש במזנים אלה. העדר מענה טיפולי זמין, מחסור בתמיכה קהילתית, וסטיגמה כלפי עזרה נפשית – כל אלה יוצרים "קרקע פורייה" להתפתחות של דפוסים הרסניים.

הפתרון לסוגיה מורכב. מודלים טיפוליים רבים ממליצים על שילוב בין טיפול ב־טראומה  לבין טיפול בהתמכרות, כך שהמטופל לא רק ייגמל מהחומר אלא גם יוכל להתמודד עם המקור שהביא אותו לשימוש מלכתחילה. טיפולים מבוססי חשיפה, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, טיפולים מוטיבציוניים וגישות של תרפיה רגשית עמוקה, בשילוב עם תמיכה תרופתית מבוקרת, נחשבים כיום לאפקטיביים ביותר. בנוסף לכך, עבודה קהילתית – כמו קבוצות תמיכה, סדנאות להפחתת חרדה, ומרחבים פתוחים ללא שיפוט – עשויים להעניק לאנשים תחושת שייכות מחודשת וביטחון רגשי.

לסיכום, ההתמודדות עם התמכרויות בתקופות מלחמה אינה רק עניין רפואי, אלא סוגיה חברתית עמוקה. היא דורשת הכרה בצרכים הנפשיים של אזרחים, כוחות ביטחון שונים  וחיילים כאחד, וגישה מערכתית שמבינה את המורכבות של טראומה מתמשכת. ברקע האיומים הביטחוניים, מתרחשת חזית נוספת – זו של ההתמודדות עם הכאב הפנימי. הבנה של המנגנונים שמובילים לשימוש ממכר, לצד מענה טיפולי נגיש ורגיש, הם המפתח להחלמה אמיתית.

לחצו כאן למידע אודות הקורס רפואת התמכרויות ותחלואה כפולה