קורסי בחירה - סמסטר ב'
קורסי בחירה - שנה"ל תשפ"ו 2025/2026 - שנים ב' ו-ג'
סמסטר ב' - ימי שני 20:30-19:00
מחשבת הרגרסיה הטיפולית של ויניקוט שונה מאוד מהגישה הפסיכואנליטית המסורתית, ומציעה הרחבה מרחיקת-לכת של טווח הטיפול הנפשי. הדגש הוא שבמטופלים שבילדותם היה כשל מוקדם בהתאמה לצרכיהם הראשוניים, צריך שיתרחש בטיפול עם המטפל מצב רגרסיה, כי רק היא נותנת הזדמנות חווייתית בהווה להתפתחות חדשה – הזדמנות אשר מתהווה ונחווית עם המטפל בטיפול - לשם תיקון היסטוריית-העבר המוקדמת של המטופל ולהתפתחות עצמיותו. זוהי רגרסיה לתלות, שבמהלכה המטופל והמטפל יחזרו לכשל המקורי של הסביבה הראשונית ותתהווה אפשרות תיקון. כתיבתו המאוחרת של ויניקוט עוד הוסיפה אפשרויות חדשות ורדיקליות למחשבותיו אלה על הטיפול הנפשי במצבי שבר מוקדמים וחרדה-בלתי-ניתנת-לחשיבה ולחוויה. בהקשר זה נקרא את מאמרו החשוב מאוד של ויניקוט "פחד מהתמוטטות" ( נכתב כנראה ב- 1963?, פורסם ב- 1974), והמשכו במאמרים "הפסיכולוגיה של השיגעון" (1965) ו"מושג הרגרסיה הטיפולית בהשוואה לזה של ארגון ההגנות" (1967), שפורסמו כולם לאחר מותו, ומאמרים ממשיכים של קלייר ויניקוט, אוגדן, אייגן, ואשל. מתוך כל אלה נתמקד ונבחן בעבודה הטיפולית את מהות ומשמעות האפשרויות הרדיקליות האלה של נוכחות המטפל והתחברותו למטופל, נפש-עם-נפש, בתוך אימת טראומה מסיבית והתמוטטות מוקדמת.
חקר הטראומה הנפשית מתאפיין באמנזיה אפיזודית. תקופות של מחקר נמרץ מתחלפות בתקופות של הכחשה ורצון שלא לדעת.
האמנזיה איננה תוצר של תהליכי שכחה או חוסר עניין. חקר הטראומה הנפשית גווע בגלל הידיעה של דברים שאין להעלותם על הדעת. הטראומה קשורה במציאות ובתגובה הסובייקטיבית של האדם למציאות זו.
מטרת הקורס: להקנות ידע בסיסי בהבנת מהות הטראומה הנפשית, אבחנה של צורות הטראומה השונות וטכניקות הטיפול המקובלות כיום.
התגובות הטראומטיות מתעוררות, כאשר אין כל תועלת בפעולה. האירועים הטראומטיים מחוללים שינויים עמוקים ומתמידים בגוף, ברגש, בהכרה ובזיכרון. יתר על כן, הם עלולים לנתק זו מזו את הנטייה להתנתק ממקורם ולחיות חיים משלהם. אנו מבדילים בין טראומה ממוקדת היוצרת PTSD ובין טראומה ממושכת (מורכבת). טראומה ממושכת אחראית להיווצרות הפרעות מגוונות ושונות כגון: הפרעות סומטיזציה, הפרעת אישיות רבת פנים, הפרעת אישיות גבולית והפרעות אישיות אחרות, הפרעות אכילה, הפרעות בשליטה ועוד. בנוסף להבנת מהות ההפרעות השונות, נעסוק בלימוד הטכניקות הטיפוליות השונות: Traumatic Reconstruction, זיהוי הטראומה הבסיסית ועיבודה. הטכניקות הללו מאפשרות להרחיב את טווח ההתערבות אל מעבר למטופלים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית בלבד. חשוב לרכוש מיומנות בטכניקות השחזור והחשיפה לטראומה בכדי למנוע רטראומטיזציה של המטופל המביאה להחמרה במצבו. הבנת מהות הטראומה הנפשית מאפשרת הבנה טובה יותר של הפסיכופתולוגיה בכלל ושל הפסיכופתולוגיה הפוסט טראומטית בפרט. רכישת מיומנות בטכניקות הטיפוליות הרלוונטיות מגדילה את הגמישות הטיפולית של המטפל ואת יכולתו להתמודד עם טווח רחב יותר של פסיכופתולוגיה.
השבר הבסיסי הינו שבר שנוצר בחיבור הראשוני בין התינוק לבין אימו, המטביע את חותמו בנפשו של האדם. שבר זה יבוא לידי ביטוי בהמשך חייו של האדם במגוון רחב של פתולוגיות נפשיות. גם מיכאל באלינט וגם הרולד סירלס טוענים שעל מנת לטפל בפסיכותרפיה פסיכואנליטית במטופלים שמאחורי סיבת פנייתם לטיפול עומד קיומו של שבר בסיסי, יש לאפשר קיומו של תהליך רגרסיבי משמעותי, וזאת על מנת להגיע לאזור השבר הבסיסי ולאחר מכן לצאת ממנו באופן חדש וטוב יותר. מסע טיפולי שכזה דורש מהמטפל להתייצב בטיפול עם עמדה טיפולית מיוחדת. המאפיינים הקליניים של אזור השבר הבסיסי והעמדה הטיפולית הנדרשת על מנת להגיע אליו הם הנושאים שנתמקד בהם במהלך הקורס. גישתם של מיכאל באלינט והרולד סירלס לגבי סוגיות אלה דומה, אך גם שונה. באלינט מתכנס לעבר יחסי-אובייקט ראשוניים, בהם האינטראקציה עם מטפל והמסגרת הטיפולית מהווים סביבה ראשונית לא-אובייקטלית (כמו אויר, מים, אדמה), ומספקים נוכחות ראשונית הכרחית ומיטיבה; בעוד סירלס, נע לכוון התחברות עמוקה של מטפל ומטופל, המצליחים להגיע דרך קשר סימביוטי אמביוולנטי (תלות מערערת) לקשר סימביוטי פרה-אמביוולנטי (תלות מיטיבה).
ההשוואה בין הדומה והשונה בשתי הגישות מרחיבה ומחדדת את המבט על אזור השבר הבסיסי ומספקת למטפלים הכרות ראשונית עם הגישה הטיפולית הנדרשת על מנת לעבור את המסע הזה בהצלחה.
קורס זה יעסוק בתרומתה הייחודית של פסיכולוגיית העצמי לחשיבה הפסיכואנליטית על הטראומה הנפשית. בערוב ימיו, רואה פרויד את האופק החדש לפסיכואנליזה ומתאר פיצול "חדש", שאינו מתואר על ידי המודל הטופוגרפי, פיצול של החוויה ולא של הידיעה (פרויד, 1938). הקיטוע והניתוק הדיסוציאטיבי וההזדהות עם התוקפן, המונחים בעומק עבודתו הקלינית של פרנצי ומתוארים ב"יומן הקליני" (פרנצי, 1988) וכן עבודתו של ויניקוט אודות הפיצול וההתמוטטות (1949, 1963?) יאירו את צאתנו לדרך.
מתוך המפגש שלו עם מטופלים קשים ומצבי שבר בעצמי, שהפסיכואנליזה התקשתה לפגוש באופן משמעותי ומיטיב, הניח קוהוט בלב התיאוריה שלו מושגים כמו אמפתיה וזולתעצמי, המנחים את הריפוי הפסיכואנליטי באופן שיטתי, השונה במהותו מהמתודה של הפסיכואנליזה הקלאסית. נבין יחד את מושג "הפיצול האנכי" שטבע קוהוט בתיאורו את הטראומה הנפשית כשסע בין העצמי הנחווה לעצמי הלא-נחווה, ויחסו "לפיצול האופקי" שתיאר פרויד. נקרא מספר טקסטים מרכזיים של קוהוט (1973, 1975, 1977) וממשיכיו, ביניהם: אטווד, אורנג, סטולרו, אורנסטיין, רענן קולקה, יורם חזן, שרה קולקר ושלומית הבר מושיוב, בהם ווינייטות קליניות שיעמיקו את הבנתנו את הפירוש האמפתי כמאחה. נעמוד על הסכנות החמורות בהעדרה של מטריצה אמפתית במצבי שבר בעצמי ועל הפוטנציאליות המכוננת והמתמירה הטמונה בה.
