בעיות שריר שלד בקרב מוסיקאים קלאסיים מקצועיים

בעיות שריר-שלד הקשורות בנגינה נפוצות בקרב מוסיקאים מקצועיים, ומכונות בספרות המקצועית (PRMD) Playing-Related Musculoskeletal Disorders. שכיחות התופעה, המדווחת בספרות נעה בין 60% ל-80% בקרב מוסיקאים מקצועיים ובין 17% ל-42% בקרב סטודנטים למוסיקה.

בעיות שריר-שלד בקרב מוסיקאים נובעות ממכלול גורמי סיכון הכוללים מאפיינים אישיים של המוסיקאי, כגון גיל, מגדר, עישון ומידות גוף [אורך הזרוע, אורך האמה, מרווח פתיחת אצבעות (Hand Span) וכו'], אלמנטים בטכניקת הנגינה, דוגמת מנחי גוף קיצוניים הנדרשים בכדי לנגן בכלים מסוימים, תדירות התנועות החוזרניות, ואף משקל כלי הנגינה, המהווה עומס סטטי ודינמי על מערכת השריר והשלד הן בעת נשיאת הכלי והן בעת נגינה עליו. לאלו מתווספות תדירות ומשך האימונים ומיעוט ההפסקות. לרוב, מתעקשים המוסיקאים להמשיך לנגן גם כאשר הם סובלים מכאב, ונמנעים מפנייה לטיפול מחשש שיונחו לחדול מנגינה וכתוצאה מכך תיפגע הקריירה שלהם. לחץ נפשי כמו חרדת ביצוע לגבי איכות הנגינה, ירידה או אובדן היכולת לנגן וכתוצאה מכך פגיעה במקור ההכנסה, מהווים אף הם גורם סיכון נפשי לPRMD. בנוסף, נכללים גורמי סיכון סביבתיים לPRMD כדוגמת תנאי נגינה בלתי הולמים (חשיפה לרעש, תאורה לקויה, טמפרטורת האולם המותאמת לרוב לנוחיות המאזינים בלבד). גורמי סיכון אלו אינם נלקחים בחשבון בבתי הספר למוסיקה. מוסיקאים אינם נתפסים כעוסקים בפעילות בעלת סיכון, אף על פי שדרישות הנגינה המקצועית אינן פחותות מאלו של פעילות אתלטית מקצועית.

לפיכך, מחקרינו האחרון, במשותף עם פרופ' נאוה רצון, בדק את הקשר בין גורמי הסיכון השונים לבין כאבי שריר שלד (כביטוי ל-PRMD), בקרב סטודנטים לפסנתר.

השתמשנו במערכת ללכידת תנועה Qualisys Track Manager (QTM): מערכת המורכבת משש מצלמות אינפרה-אדום, הקולטות אור המוחזר מ-25 מרקרים שמוקמו במקומות אנטומיים ספציפיים על ידו הימנית של הנבדק. הסטודנטים התבקשו לנגן יצירה קלאסית זהה ומוכרת ונעשה ניתוח של הדקה שצולמה באיכות הגבוהה ביותר.

ממצאי המחקר העלו כי אוכלוסיית הסטודנטים אכן סובלת מכאבי שריר-שלד הקשורים במכלול גורמי סיכון. נמצא כי כאבים בגפיים העליונות שכיחים יותר בסטודנטים לפסנתר מאשר באוכלוסייה הממוצעת. עוד ראינו כי באופן כללי, ככל שטווחי התנועה בהם ניגנו הסטודנטים היו גדולים יותר (בעיקר לכיוון כיפוף ויישור של כף היד), כך גברו דיווחיהם על כאבי שריר שלד. על כן, המלצתנו הגורפת הינה שמירה על מנח הקרוב כמה שיותר למנח ניטראלי (°0) בשורש כף היד.

על מנת להתייחס למכלול גורמי הסיכון שראינו, נדרשת הסתכלות הוליסטית על המוסיקאי, על מאפייני נגינתו, אורח חייו, הרגליו ותנאי עבודתו. בנוסף, יש להגביר את המודעות לכך שהמקור לבעיות שריר-שלד רבות הינו בתבניות תנועות שגויות המבוססות על "מיפוי שגוי" במוח או חוסר הבנה לגבי מבנה הגוף, תפקודו וגודלו. באמצעות שיטה למיפוי גופני – Body Mapping ניתן לאתר מיפויים שגויים היכולים לבוא על תיקונים. כשתיקונים אלו מובנים ונעשים ברמה המנטלית תוך יישומם לכדי תנועה – בדרך זו נמנעות באופן קבוע בעיות רבות של מתח שרירי, ללא טיפול רפואי או שיקומי.

על כן, מהמחקר עולה קריאה לפיתוח ויישום תכניות התערבות מניעתית בקרב סטודנטים לפסנתר בפרט וסטודנטים למוסיקה בכלל, ואף תכניות לחינוך מוקדם בקרב אוכלוסיות מוסיקאים צעירות יותר. 

​