לימודי המשך - ויניקוט, ביון והעצמאים בפסיכואנליזה - פורצי דרכים*

במשך העשורים האחרונים, יש בפסיכואנליזה התמקדות הולכת וגדלה בלא-מודע הלא-מודחק, שבהבדל מהלא-מודע המודחק הפרוידיאני, מכיל חומר שלא יכול היה להיות מודחק, אלא הוא דיסוציאטיבי-מנותק או מפוצל עד חסר-ייצוג, וכולל שני אזורים שונים: אזור הלא-ידוע הדיסוציאטיבי הטראומתי שנותר ברמה של ייצוג חלש או חלקי, והאזור הבלתי-ניתן-לידיעה ולחשיבה, במיוחד מעמקים טראומתיים של אימה  והתמוטטות, שם הלא-מודע הלא-מודחק הוא לא-נחווה, לא ניתן-לחשיבה וללא-ייצוג, ולכן מעֵבר לגבולות רמת הייצוגים וחשיבה-ידיעה K)) בטיפול.  
נתמקד בביון ובפריצות הדרך שעשה אל תוך שני אזורי הלא-מודע הלא מודחק: (I) ביון המוקדם או המרכזי, ועבודה טיפולית ברמת הייצוג החלקי או החלש באמצעות הכלה, פוננקציית אלפא, ייצוגים בעבודת החלום, בחיבור אינטרסובייקטיבי או בתיאוריות השדה האנליטי – טרנספורמציה ב- K. (II) ביון והאזור הכי טראומתי, הבלתי-ניתן-לידיעה ולחשיבה, שעליו כתב במיוחד בכתיבתו המאוחרת, והדגיש  את גודל הקושי והקריטיות שיש בטיפול בהיות(being and becoming O) , בהתנסות, בחיבור לאימת ה-O הלא-ניתן-לחשיבה, ובהתמודדות עם העוצמות הרגשיות של קטסטרופה מנטלית.  בקורס נתמקד (בקצרה) בדברים שכתב ושנכתבו עליו,  נחבר אותם לדברים שכתב ויניקוט על התמוטטות מוקדמת, ובמיוחד נחשוב על משמעותה האונטולוגית (ולא האפיסטמולוגית) של נוכחות המטפל והחיבור עד-אחדות  (at-one-ment)  עם-המטופל בתוך העבודה הקלינית באיזורים אלה..

תאוריית השדה האנליטי הפוסט-ביוניאנית איתה מזוהה פרו ככותב פורה ומפרה, התפתחה כמודל תיאורטי לאורך השנים. פרו החל לפתח את המודל בראשית שנות התשעים, בהשראת הרעיונות של ביון, תאוריית השדה של הזוג באראנג'ר, ונרטולוגיה (חקר נרטיבים), ובהמשך אימץ את פרדיגמת החלום  באופן רדיקאלי, ובכך פתח ערוץ לנקודת תצפית חדשה בהקשבה ובהתנסות עם המטופלים שלנו. הגורם הטיפולי המהותי לתפיסתו הוא החיפוש אחר התכוונות רגשית למטופל, והאמת הרגשית אליה הוא מצליח להגיע עם המטופל. ההתמרות שעוברים באופן אישי שני השותפים למסע הטיפולי הן המהות של מעשה טיפולי מוצלח.

עמדתו של ד"ר אנטונינו פרו, עמדת 'השדה הבי-פרסונלי', מתייחסת לטיפול כשדה פוטנציאלי לפיתוח המיכל/החשיבה של המטופל.
במסגרת המפגשים שלנו אציג עמדה זאת וכן מספר מונחים שפיתח: אלפאביתיזציה (alphabetization), קדם-אלמנטים (proto-elements) של ה-mind, דמויות (characters), נרטיבים (narrative derivative) ומיקרו-התמרות (micro-transformations).
בעבודתו הקלינית שם פרו את הדגש על האופן שבו מקבל וממיר המטופל את הפירוש הטיפולי, ומראה כיצד הוא קורא את תגובתו של המטופל באופן מטפורי ומבין בעזרתה האם התקבל הפרוש שלו או שמא נדחה.
תיאור המושגים והגדרת השדה הבי-פרסונאלי יהוו בסיס לקריאה צמודה במספר הדרכות קבוצתיות שקיים פרו בסן פאולו בשנת  1996, וכן יעזרו בהבנתם. פרו משתמש לעיתים בדימויים מעולם המטבח והבישול החביבים עליו,  ברוח דימוי זה, נתארח במטבחו ונתחקה יחד על רזי הבישול שלו.

בשנים האחרונות מתמקד תומס אוגדן בפרשנות-מחדש של כמה מהרעיונות המרכזיים של וויניקוט וביון. התמקדותו הנה באופן שבו השיח האנליטי הייחודי הנוצר בין כל צמד מטפל-מטופל ספציפי מחייה אזורים נפשיים ומשיב בהם רוח חיים. לצד זאת, עוסק אוגדן בפיתוח ובהמשגה של פסיכואנליזה ממוקדת חוויה. הוא מבסס את חשיבתו על המושגים הקלאסיים אך לוקח את המשגותיו בנוגע לשאלה "מה הם הדברים החשובים ביותר בתהליך האנליטי?", צעד אחד קדימה.
אוגדן חושב את עצמו, בראש ובראשונה, כאדם העוסק ביצירה וכאדם שיצירתו רקומה ממילים. הרבה מהטקסטים שלו עוסקים במוסיקה האנליטית, והוא מאזין לצליל של המילה לא פחות מכפי שהוא מקשיב לתוכן שלה. ב- 2019 הוציא אוגדן מאמר שאותו הוא רואה כמאמר החשוב ביותר בקריירה שלו, ובמסגרתו המשיג את ה"פסיכואנליזה האונטולוגית". עבורו, מסכם המאמר הזה את עיקרי ההגות שלו, שאותה פיתח לאורך כארבעה עשורים. הפסיכואנליזה האונטולוגית ארוגה, מבחינתו, מצורות היסוד של חשיבתם של וויניקוט וביון, חשיבה שמתמקדת ביצירה, בחיות, בחלימה ובניסיון לפענח את ה"אמיתי". הקורס  הנוכחי יעסוק בכמה ממאמריו המרכזיים של אוגדן, בהקשרים אלו.
הקורס מהווה הזדמנות לחלוק מעט מן ההשראה ורוחב היריעה יוצאי הדופן שאוגדן מציע ומהווה. על פי מיטב המסורת ה"אוגדונית", הקורא שותף פעיל ליצירה-מחדש של הרעיונות המקוריים כאשר תהליך הכתיבה-קריאה-כתיבה מהווה צורה נוספת של הדיאלקטיקה העשירה המתקיימת בין המטופל והמטפל.

הסדנה תעסוק בשני מאמרים מתוך ספרו האחרון של אוגדן:
Reclaiming unlived life: experiences in psychoanalysis.
המאמר הראשון, On three forms of thinking: Magical thinking, dream thinking, and transformative thinking, מכיל בתוכו שני היבטים. מחד, הוא מהווה סיכום מצוין של העקרונות המרכזיים של חשיבתו האינטרסובייקטיבית של אוגדן כפי שנהגתה בעשרים וחמש השנים האחרונות: הצורך הנפשי הבסיסי ביותר בחלימה ולצידו חוסר היכולת לחלום; התנועה בין סובייקטיביות לאינטרסובייקטיביות כיוצרת את המשמעות הנפשית; המפגש הטיפולי האינטרסובייקטיבי כמאפשר חלימה באזורים הקשים ביותר של הנפש; ה- reverie של המטפל כשדה שבו נוצר השלישי האנליטי; ועוד. מאידך, מאמר זה צועד צעד קדימה, בהציגו צורת חשיבה נוספת, רדיקלית יותר מחלימה ומחלימה משותפת, והיא החשיבה הטרנספורמטיבית, המייצגת שינוי רדיקלי, תשתיתי, במערך הנפשי של האדם, באופן שבו הוא תופס את עצמו ואת העולם שבו הוא חי.
המאמר השני, Intuiting the truth of what’s happening: On Bion’s “Notes on memory and desire”  הולך למקום נועז אף עוד יותר. הוא מציע וויתור על  החשיבה הדיאלקטית, שאפיינה את אוגדן לאורך כול שנות כתיבתו, לטובת צורת חשיבה אחרת, המבוססת על האפשרות של המטפל להיעשות-לאחד עם עולמו הנפשי של המטופל. חשיבה זו מבוססת על עקרונות תיאורטיים שונים, ובוודאי גוזרת סוג אחר של עבודה קלינית, יוצאת דופן, מטלטלת ומעוררת מאוד למחשבה.
 

בשנים האחרונות מתגלות הקלטות של סמינרים והדרכות של ביון, אשר לא פורסמו קודם לכן. אלה כוללים את הסמינרים בלוס אנג'לס ובבואנוס איירס (סוף שנות ה-60) והדרכות בברזיל (שנות ה-70), שהתפרסמו לאחרונה כספרים (ביון בלוס אנג'לס, 2017/2013;  ביון בברזיל, 2017; ביון בבואנוס איירס, 2018). בסדנה נקרא בסמינרים ובהדרכות הללו, ונקשר אותם לחשיבה של ביון באותן תקופות.

תומאס אוגדן, מן הבכירים והמקוריים שבהוגים והכותבים האנליטיים בני זמננו, חולם וכותב על פסיכואנליזה מזה כארבעה עשורים. חשיבתו של אוגדן שוזרת בתוכה כמה מרעיונותיהם המרכזיים של מלאני קליין, וויניקוט  וביון,  תוך בחינה-מחודשת ומאירת עיניים של ליבת הרעיונות של הוגים אלו. בעשורים האחרונים מתמקד אוגדן, בכתיבתו, בצורות שונות של חיים ומוות ובתפקיד שיש ליצירה (במיוחד כתיבה) בהתהוות הסובייקט החי. אוגדן עוסק, לאורך כל השנים, גם בספרות ותרבות מזווית פסיכואנליטית, ובשנים האחרונות אף החל לכתוב פרוזה. בנוסף לסמינר קליני שהוא מנחה בביתו מזה שנים רבות, הוא מנחה גם קבוצה לכתיבה יוצרת. הקורס הנוכחי יתמקד בשלושה מאמרים מרכזיים של אוגדן, אשר עוסקים, כולם,
באבל, חיות ויצירה:

Ogden, T.H. (2000). Borges and The Art of Mourning. (2000). Psychoanal. Dial. 10(1): 65-88.
Ogden, T.H. (2017). Dreaming the Analytic Session: A clinical Essay. Psychoanal. Q., 86(1): 1-20.
Ogden, T.H. (2018). The Feeling of real: On Winnicott's 'Communicating and Not Communicating Leading to a Study of Certain Opposites'. The International Journal of Psycho-Analysis, 99(6): 1288-1304.
 

סזאר ושרה בוטלה הם פסיכואנליטיקאים הפועלים בצרפת. מתוך עבודתם עם מטופלים הנושאים טראומות עמוקות הם ניסחו צורת חשיבה תיאורטית וקלינית באשר למפגשים עם אזורי נפש שלא הצליחו להתגבש לידי ייצוג ולפיכך לא נגישים לנפש דרך עבודת הטכניקה הקלאסית של הפסיכואנליזה. עבודתם התיאורטית מורכבת ועשירה ומושתת רבות על המשגות פרוידיאניות כמו גם על עבודות קליניות של פסיכואנליטיקאים מן האסכולה הצרפתית.
במהלך הסדנה נפגוש את האופנים בהם ההמשגות התיאורטיות שלהם מתרגמות לעמדה קלינית אל מול מטופלים פגועים, כאלו שיש לחפש עמם את הנתיב למגע – יצירה באזורים לא-מיוצגים של הנפש. נפגוש את המושגים המרכזיים המלווים את עבודתם:Working as a double, The work of psychic figurability, הלוצינציות, רגרסיה ועוד.
נתמקד במספר תיאורי מקרה כפי שהם מוצגים על ידם ודרכם נפגוש את ההבנות הקליניות שלהם באשר למושג הרגרסיה, ככזה המתרחש דווקא בתוך המטפל במקומות של חיבור עמוק עם המטופל. התמקמות קלינית כזו המבקשת לעבור מאזורי עבודה מוכרים של קשב צף ושהות בתחומי ההעברה וההעברה-הנגדית אל עבר עולם של רצפטיביות גבוהה, הרפיית החשיבה הסדורה ולעיתים אף כניסה לאזורי כאוס והלוצינציות, לעולם מאיים ואלביתי, להינתנות לעבודת ה- double, עד לכדי רגרסיה בחשיבה ובתפיסה. נדון בתפיסה הקלינית שלהם לפיה רק מתוך עבודה רגרסיבית כזו   ניתן יהיה לרשום לראשונה משהו  מן הלא-מיוצג ולהפכו לבר-ייצוג, לכזה שהוא בעל צורה ולבסוף אף למילים.

בסדנה נקרא קטעים נבחרים מהמאמר של ביון "סזורה", מאמר שנכתב בשנותיו האחרונות של ביון ומכיל בתוכו הרבה מאבני הדרך הקליניות ומרחיקות הראות שלו.
נזכיר גם מושג נוסף של ביון- " שינוי קטסטרופאלי" מושג הנוגע ומבהיר את המשמעות, העוצמה, והמערבולת הרגשית שמעברים סזוריאליים טומנים בתוכם. נתעכב על ההנחיות הקליניות של ביון שמוזכרות לעיתים ברמיזה ולעיתים באופן בולט וחזק בתוך המאמר.
אזמין להביא ויניטות קליניות שיעזרו לחוש ולהבהיר את המושג ואת הישומים הקליניים שלו.
 

נקרא ביחד שורה שורה את המאמר המכונן של ביון (1967), מאמר ציוויי שנראה כנכתב מתוך להט רגשי ומשוכנעות שהכעיסה רבים. המאמר קורא לעמדה אתית של התמסרות למטופל תוך הינזרות מעצמנו, עמדה שמאפשרת להגיע ל..., לגלות הרגשה חדשה שלא היתה עד כה ומפציעה לפתע, ולא רק מחשבה חדשה שלא נחשבה עד כה.

נקרא את המאמר של מרגרט ליטל על האנליזה שלה אצל ויניקוט והרגרסיה לתלות באנליזה זאת, ואת המאמר המאוחר של ויניקוט “Cure”   (1970) שכתב כהרצאה ארבעה חודשים לפני מותו, אשר את חשיבותו הכרתי לאחרונה בלימודי ויניקוט הקליני בבייג'ין, סין. מאמרים אלה יאפשרו לנו לחשוב עוד הלאה אודות משמעותם של הרגסיה הוויניקוטיאנית , של “care-cure” בהבדל מ- talking cure, ושל carrying through לעומת working through.

מאמרו של ויניקוט "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות"' (1969) מסמן את אחד ההישגים התיאורטיים והקליניים המשמעותיים ביותר של ויניקוט בתקופת חייו האחרונה. מאמר זה על אף הפופולריות שלו מקפל בתוכו מורכבויות וחידות רבות שהמשיכו להסעיר כותבים שונים בעולם הפסיכואנליזה מאז ועד היום.

יש כותבים הרואים את המאמר כמסמן שינוי פרדיגמטי שיצר ויניקוט למטאפסיכולוגיה הפרוידיאנית ביחס לתיאורית הדחפים.

בסדנה נקרא את המאמרים וההערות שכתב ויניקוט עד מותו כהמשך למאמר 'השימוש באובייקט', כמו גם מספר מאמרים של כותבים שונים, שנכתבו בעשור האחרון, על בסיס המאמר.

נדון בסוגיות תיאורטיות וקליניות הקשורות במאמר כגון: המעבר מתפיסה סובייקטיבית לאובייקטיבית, התמזגות ונפרדות, הישרדות ואי הישרדות האובייקט (האם והמטפל). מקורות ההרסנות/תוקפנות האנושית, ובצידם התפתחות מעגל האהבה החמלה והאשמה.

בעזרת שעות טיפוליות שיובאו ע"י המשתתפים נבחן את המשמעות של כל אלו לעבודה הקלינית ולעמדה הטיפולית של המטפל.

חשיבתו הקלינית ומושגיו התיאורטיים של רונלד פרברן עוברים לעתים תכופות 'מתחת לרדאר' של אנשי הטיפול, אף שהשפעתו על הקליניקה בימינו רבה מאד – בטיפול בילדים, בנפגעי טראומה ועוד. בסדנה זו נלמד על מהפכנותו התיאורטית בפסיכואנליזה של זמנו; נעמוד על הזיקה ועל ההבדלים בין מושגיו לבין אלו של פרויד, פרנצי, קליין ו-ויניקוט; נתעמק בדינמיקה הסכיזואידית ובתופעות של חזרה כפייתית ו-OCD כפי שהסביר אותם פרברן.
בין המושגים שאותם נחקור: ההגנה המוסרית, האובייקט הדוחה, האובייקט המעורר, המחבל הפנימי, הדילמה הסכיזואידית. כל זאת, תוך עיון בטקסט פרי עטו, במאמר של אוגדן אודות המודל הפרבריאני של הנפש, וכן ביצירות בתרבות הפופולארית (למשל, בשיר 'שבתות וחגים' ובספרה של יעל שחם, 'העורכת').
לאורך הסדנה נדון גם בשאלות 'מהי הקשבה ברוח פרבריאנית?' וכן 'כיצד מרפאת האנליזה על פי פרברן?'.

בסמינר ננסה לעמוד על ההבחנה בין הקשבה רוויה לבלתי-רוויה,  הקשבה ללא זכרון ותשוקה (disciplined denial of memory and desire), שהינה מהותית למעשה הטיפולי החי ולהתהוותה של תמורה נפשית, ברוח דבריו של ביון 1970: ״אם האנליטיקאי עסוק בדברים שנאמרו ולא נאמרו, בדבר שהוא מקווה שיקרה ובדבר שהוא מקווה שלא יקרה, אז מן הסתם לא יהיה מסוגל לתת לחוויה להנכיח את עצמה״.  
נקרא מתוך ׳קשב ופרשנות׳ של ביון, גרוטסטיין על ׳שפת ההישג׳, פימברג על ׳הקשבה למקשיב ויכולת שלילית׳ ועוד.  מתוך כך נבקש להקשיב ל״חוויה המנכיחה את עצמה״ בשעות קליניות שיביאו המשתתפים.

מנגנון החזרה הכפייתית, שהוצג על-ידי פרויד ב-1914 והומשג מאז שוב ושוב לאורך השנים ועל-פי גישות שונות, מהווה בו זמנית מנגנון פתולוגי המשחזר שוב ושוב את הדינאמיקות הקשות ביותר של האדם, ומאידך, טומן בחובו גם סיכוי לשינוי. מנגנון זה הוא תוצאה ישירה של העובדה הנפשית הכואבת על-פיה, כאשר הנפש עוברת טראומה – כאירוע, כתהליך התפתחותי או אפילו מתוך מפגש עם פנטזיה בלתי-נסבלת -  נוצרים בה חלקים דיסוציאטיביים, שלא ניתן לגעת בהם, לחוות אותם. חלקים אלה, מחד, מודרים מנפש האדם, אך, מאידך, האדם מרגיש שהוא חייב לחזור אליהם על-מנת "לקחת אותם פנימה", כלשונו של עמנואל גנט, לאסוף אותם אל תוך נפשו, ובכך לרפא את הפגיעה והפצע המקורי. הם הופכים לרוח רפאים רודפת, חזרתית, המחכה לחזור לחיים אך לא מאפשרת חיים כלשהם. הסדנה תעקוב אחר כמה מההמשגות המרכזיות של מנגנון החזרה הכפייתית, ושל ההתמודדות עם האתגר הטיפולי שהוא מעמיד לפנינו, ותתמקד בשתיים עיקריות: זו של ויניקוט, כפי שבאה לידי ביטוי ברעיון בדבר הפחד מהתמוטטות; וזו של הגישה האינטרסובייקטבית/התייחסותית בפסיכואנליזה, בדגש אל חשיבתם של פול ראסל ופיליפ ברומברג. נבחן את הדומה ואת השונה באופנים שבהם שתי גישות/עמדות אלה ממשיגות את האפשרות לחזור אל אותם חלקים דיסוציאטיביים באופן אחר, שונה, מתוך תנועה ולא מתוך קפיאה, ביחד ולא בבדידות, ולכן, לא כהגעה חזרתית, אלא כהגעה מחודשת – The present moment of the past (בלשונו של אוגדן) או Authentically remembered past, (בלשונו של ברומברג). נראה כיצד שתי גישות אלה, כול אחת לשיטתה, רואה הגעה מחודשת ומשותפת זו אל אזורי האימה כטומנות בחובה את האפשרות לשחרר את המטופל מסיוט מתמשך ולחדש את יכולת הצמיחה וההתפתחות שלו.

סמינר הזה נועד לפתוח דיון בנושא החוסר הן מנקודת ראות תיאורטית והן מנקודת ראות קלינית. בסדנה נעסוק הן בצדדים  התאורטיים והן  צדדים הקליניים של מושג החוסר ונתוודע אל הדגש ששמים ביון, סארטר, לאקאן, ויניקוט, בטי ג'וזף,  גרוטשטיין אנדרה גרין ,קוהוט, עפרה אשל ואחרים על "נוכחותו של החוסר" (כפרפראזה לאמירתו של ביון "נוכחותו של ההעדר").
נתמקד בחשיבותו בממד ההתפתחותי, ובחשיבות נוכחותו במפגש שבין המטופל לבין המטפל, הן במרחב של הקומוניקציה המילולית והן במרחב השתיקה.
נסקור תהליכים דינאמיים שבאים לביטוי ברגשות כמו בדידות, קנאה וצרות עין, שעמום, ריקנות, מוות רגשי, הרגשת צורך רגשי, ועוד.
נקנח בדיון קצר על ההתמודדות עם החוסר בהוויה של הפרעות אכילה ושל טראומה.

לידת הפסיכואנליזה הייתה מלווה בשימוש של פרויד במיתוס אדיפוס. במאמרו "מגדל בבל", ביון מנסח את ערכם של מיתוסים לתיאוריה פסיכואנליטית, תוך הישענות על תיאוריית החשיבה שלו. בסדנה נקרא יחד במאמר ונבחן את הרלבנטיות הקלינית שלו.

בסדנה נעמוד על הזיקה שבין הביוגרפיה האישית של סימינגטון לדרכו בפסיכואנליזה, בהשפעתו של ביון עליו ובגישתו לזרם העצמאי; נלמד את מושגיו המרכזיים, לרבות: 'אקט של חופש', 'האנליטיקאי כאדם דתי' ואת מודל הנרקיסיזם המפורט שלו, כולל ביקורתו  על המודל הקוהוטיאני.  

בסדנה נקשיב לקולו של המטופל כפי שהוא מתעצב על ידו בסוגת כתיבת הזיכרונות (ממואר). קולו של המטופל נמצא לכאורה במרכז תשומת הלב של הספרות הפסיכואנליטית, ההקשבה לו, הניסיונות להבינו, להשלים בו חורים בזיכרון, לתקן חוויות טראומתיות. עם זאת, קולו של המטופל נשמע בדרך כלל כקול מושאל, מתווך על ידי ידו הכותבת של האנליטיקאי.
נקרא ביחד בספרי זיכרונות שכתבו מטופלים של פרויד, נקשיב לקולו הספרותי של המטופל, נשזור חוטים בין כתיבתו האוטוביוגרפית של פרויד לבין כתיבתם של מטופליו וננסה לעמוד על הדיאלוג הייחודי שנוצר במרחב הטקסטואלי בין מטופל למטפל. נשאל, אילו מסרים מודעים ולא-מודעים מבקש המטופל להעביר למטפלו באמצעות הכתיבה ואיזה תרומה יש לכתיבת סיפור האנליזה במהלך התקיימותה ובדיעבד? מחשבות אלה על כתיבת סיפורי טיפול מעשירות את הבנותינו כמטפלים הכותבים וקוראים תיאורי מקרה ולומדים מהם את המלאכה האנליטית. נבין כתיבת סיפורי טיפול כמלאכת תרגום הכרוכה בעבודת זיכרון, עבודת אבל ותרגום מסרי האחר בדיעבד.
הסדנה תכלול קריאה בכתיבתו האוטוביוגרפית של פרויד, "הפרעת זיכרון על האקרופוליס", חשיבה על משמעותה של הכתיבה האוטוביוגרפית והקשר שלה לפסיכואנליזה, קריאה השוואתית בתיאור המקרה של איש הזאבים ובממואר של המטופל סרגיי פנקייב, וקריאה בממואר הייחודי של המשוררת הילדה דוליטל אודות חוויותיה כמטופלת של פרויד. נסיים בקריאה בממואר של הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק אודות האנליזה שלו שהתקיימה בפריז בשנות השבעים.

לפסיכואנליזה ולספרות ישנה מערכת יחסים רבת שנים ותהפוכות. הגישה כיום מציעה תרומה הדדית של שתי הדיסציפלינות, כאשר כל אחת מעמיקה את הבנותיה של אחותה. ברוח זו תציע הסדנה קריאה מחודשת בכתביו של ויניקוט וביצירותיו של דויד גרוסמן. נחזור אל מושגים מרכזיים בהגותו של ויניקוט (בהם מרחב המעבר, אשליה, מבטה של האם, עצמי אמיתי וכוזב), ונבחן אותן מחדש לאורן של ההבנות ספרותיות. במקביל נשאל כיצד באים מושגים אלה  לידי ביטוי בעבודתו של גרוסמן, ומעשירים הן את ההבנה של גיבוריו והן של אופן כתיבתו. תנועה זו הלוך ושוב תאפשר לבחון את המושגים התיאורטיים גם ביישומם היום יומי והקליני. הסדנה תשלב בין חשיבה תיאורטית לבין דוגמאות קליניות שיביאו המשתתפים, ודוגמאות ממגוון סגנונות כתיבתו של גרוסמן (רומנים, נובלות, ספרות ילדים).

המשגתי את  ה"פתוי האתי" יוצרת מפגש בין הגותו של הפילוסוף עמנואל לוינס, הרואה את האתיקה כאחריות אסימטרית כלפי האחר, לבין חשיבתו של הפסיכואנליטיקאי ז'אן לפלאנש Laplanche Jean והמושג שלו 'הסקסואלי'The Sexual , אשר מציבה את האחֵר המבוגר המשמעותי הראשוני כמי שמלכתחילה הוא בחזקת מפתה לנפש התינוק בגלל הפיתוי הראשיתי שמפעיל עולם המבוגרים על הילד.   אסימטריה אתית קשורה לעובדה שעולם המבוגרים נושא באחריות  אסימטרית כלפי התינוק ואחר-כך הילד, כאשר הישרדותו הפיזית והנפשית  תלויות ב'אתיקה כאחריות עבור  האחר' . לכן האתיקה של האנליטיקאי כאחריותו המושקעת רגשית כלפי האחר, נתפסת כמהותית לטיפול. האסימטריה של המצב האנליטי אינה נבחנת עוד במונחים של כוח, אלא במונחים של אחריות: אחריות כלפי הפיתוי שהוא אינהרנטי לעצם הצעת האנליזה, אחריות כלפי המסגרת האנליטית שהאנליטיקאי או האנליטיקאית הם המופקדים על שמירתה, אחריות כלפי התהליך האנליטי שבו הם לוקחים בהכרח חלק, תוך הבאה בחשבון של התשוקה ההכרחית שלהם עצמם. כל זה מוביל לראיית מקורות האתיקה במקורות הנשיים-האמהיים של היכולת האנושית לאחריות כלפי האחר,

זוהי סדנת המשך לסדנה: "לפלאנש: יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה" שניתנה על-ידי ויויאן שטרית-וטין.

 

הפסיכואנליזה החלה את התפתחותה דרך הגוף, מתוך הטיפול בסימפטומים גופניים של היסטריה, ושאלת היחס גוף-נפש היא שאלה מהותית שנותרה חידתית ומלווה אותנו מאז ועד היום.

בשלושת המפגשים של הקורס נעסוק בנושא הגוף-נפש אצל ויניקוט ובהשלכותיו על חדר הטיפולים. דרך חומרים תיאורטיים וקליניים, ננסה לבחון ולהתייחס למקום הגוף, ליחסי הגוף-נפש ולמשמעותם של סימפטומים פסיכוסומטיים בתפיסתו של ויניקוט.

נתחיל במאמר הראשוני של פרויד "הטיפול הנפשי" (1890) כרקע לנושא ולסקירת ההתפתחות שקדמה לויניקוט, ונקרא ביחד את המאמר הקנוני של ויניקוט The Mind And Its Relation To The Psych-Soma"" (1949) ומאמרים נלווים.

 

המיניות האנושית הנורמלית והפרווטית, עמדה במרכז החשיבה הפסיכואנליטית של פרויד. פרויד קבע שהאדם הוא יצור פולימורפי-פרוורטי, דהיינו שיש לו פוטנציאל לכל הסטיות המיניות ובכך שלל פרויד את היות אובייקט מיני אחד וקבוע.

הוצאת הביולוגי (רבייה) מהמיניות הפכה את המיניות  לרבת משמעות וביטויים: לביטוי של אהבה ושנאה, שיקוי אנטי חרדתי, טקטיקה פתיינית-מניפולטיבית, אומנות. המיניות הפכה למין יחסים עם אינספור תסריטים נפשיים ווריאציות מיניות בהקשר של מערכת יחסי אובייקט. השלילה וההתכחשות למציאות ולסירוס, המאפיינים את הפרקטיקה הפרוורטית ע"פ פרויד, הפכו לאבני דרך בחשיבה הפסיכואנליטית מפרויד ואילך.

יש הטוענים שבפרווסיה מעולם לא הייתה אהבה, האמנם?

יש הטוענים שהפרווסיה היא אופנות יחסים נצלנית, משתלטת, מוחקת את השונה והלא מוכר, מוחקת את הזיקה אני-אתה, ובעיקר שוללת לחלוטין את צרכיו ותשוקותיו של האחר. האם בכלל המקרים עלינו להתייחס אל הפרווסיה כאל סימפום?כאל פתלוגיה? או אולי כאל אפשרות חיים אפשרית?

הסדנא תנסה לחשוב שאלות אלו ואחרות תוך קריאה בטקסטים עדכניים מלווים בדוגמאות.

 

את מושג ההתמסרות (surrender) טבע עמנואל גנט. במאמרו המפורסם: "מזוכיזם, כניעה, התמסרות – מזוכיזם כסטייה של התמסרות" פורש גנט את הרעיון המרכזי בדבר הצורך הבסיסי של האדם במגע עמוק עם האחר ועם העולם, מגע אשר מהותו היא בחוויית ההתרחבות, המגוון והתנועה. מתוך מגע מרחיב, פותח, חודר הדדית ומכיר לעומק שכזה, האדם אינו רק מכיר את זולתו ומוכר על ידו, ולא רק מכיר את מגוון מצבי העצמי שלו, אלא מתמסר לעצם הצורך הבסיסי – תנועה, שינוי, והתרחבות בלתי פוסקת. אך מאחר שתנועה כזו, ככל שהיא צורך בסיסי, טומנת בחובה גם את האימה מפני הלא-ידוע, האדם עשוי להחליף את המגע החודר-הדדית המרחיב ופתוח למגוון אפשרויות, במגע חודר-הדדית קפוא, מוכר, ומשתחזר, אשר אינו שואף עוד אל יצירתן המחודשת של חוויותיו, אלא נצמד לתצורה אחת מוכרת – ההשתעבדות, והסימפטומטולוגיות הקשורות אליה, המזוכיזם והסדיזם. בהמשך חשיבתו, המתבטאת גם במאמרים נוספים חשובים שלו כמו: "תהליך ופרדוקס" (1992),  "אינטראקציה בסיטואציה הפסיכואנליטית" (1995) ו- "צורך, פרדוקס והתמסרות" (2001), מרחיב גנט את תפישתו בדבר הצורך העמוק בהרחבת העצמי מחד והפחד שטמון בו מאידך ומיישם אותה לגבי מגוון מושגים ורעיונות פסיכואנליטיים, ולגבי הדרכים שבהן מושג שינוי בתהליך הטיפולי. הסדנה תנסה לעקוב אחר "תנועת ההתמסרות": מהותה, השלכותיה על מושגים פסיכואנליטיים שונים, תרומתה לתפישת הגורם מחולל השינוי בטיפול הפסיכואנליטי, והדרכים השונות שבהן היא באה לידי ביטוי בעבודה הקלינית.
 

הקורס ידון בסוגיות שונות הנוגעות לעבודה הטיפולית ההתייחסותית עם מטופלים שנפגעו מינית, פגיעה מורכבת, במהלך ילדותם. ננסה לעקוב אחר ההסתגלות הנפשית ההישרדותית של ילדים במציאות של פגיעה על ידי הקרובים להם אשר מאפשרת את המשך הקיום לנוכח המציאות של הרוע, ובהשלכות של הסתגלות הישרדותית זאת על מהלך החיים. נתבונן בעמדה של המטפלת בעבודה טיפולית זו עם נפגעי טראומה מורכבת וננסה להבין מהי המשמעות של להיות/לחיות עם המטופל באזורי הטראומה והדיסוציאציה. נתייחס לסוגיות הקשורות למבנה הייחודי של הזיכרון הטראומטי, התקשרות לתוקפן, דיבור אל אזורי חיות ומוות, ועבודה עם חלקים מנותקים בנפש. הרעיונות התיאורטיים והקליניים ילוו בקריאה של טקסטים תיאורטיים וקלינים ויודגמו באמצעות תיאורי מקרה.

 

הקורס יעסוק בתיאוריות פסיכואנליטיות מרכזיות, תוך התמקדות בהנחת מוצא - הסמויה לעיתים קרובות - שמצויה  בליבן של התיאוריות - הנחת החפיפה הנפשית, כלומר  הקשר המיסטי בין מטפל למטופל.  ההנחה הזו, שכפי שהקריאה תראה, מלווה את הפסיכואנליזה, לרוב כצל סמוי -  עוד מימיו של פרויד . עם זאת, היא עברה טרנספורמציות רבות אצל תיאורטיקנים שונים שבמודע או שלא במודע נשאו אותה הלאה. היא הלכה והתרחבה והשתכללה, כך שאנליטיקאים מרכזיים, כגון אייגן, מכנים את עצמם כיום "מיסטיקן פסיכואנליטי".

תחילה נגדיר בקצרה מהו "מיסטי" בהקשר הפסיכואנליטי בעזרת הספרות המקצועית בתחום, לפני שנבחן את השימושיות של מושג זה, ששאול מחקר הדת – ככלי להבנת תיאוריות פסיכואנליטיות. לאחר מכן,  נעסוק בתחנות משמעותיות בתולדות הפסיכואנליזה הנוגעות להתפתחותו של האלמנט המיסטי: נעסוק בפרויד, פרנצי , ביון, וויניקוט, ובקולות עכשוויים כגון אוגדן, בולאס אייגן,  ואשל . דרך טקסטים אלה,  נבחן  מופעים שונים של ההיבט המיסטי. לצד זאת, יודגש האלמנט המחבר: הנחת השדה הנפשי או החפיפה הנפשית כ"רכיב הפעיל" של העבודה הפסיכואנליטית.

נושאי הקורס:

מיסטיקה - הגדרה של הבלתי ניתן להגדרה

פרויד - הלא מודע המתקשר

פרנצי - 'אורפה' והקריאה הקוסמית של הילד המעונה

ביון - מיכל מוכל והאמת האלוהית

ויניקוט - המרחב המעברי ומיסטיקת המפגש

אוגדן - הנפש המשותפת של השלישי האנליטי

בולאס - האובייקט המתמיר המקודש והלא-מודע הנומינוזי

אשל - הינכחות, הינתנות ואוניו- מיסטיקה

בראון- הלא מודע האינטרסובייקטיבי- "תיאורית שדה" ביוניאנית

אייגן – אזור האמונה ופני האל במפגש האנליטי

יינתנו הפניות לטקסטים עבור כל מפגש, שחלקים מהם ייקראו יחד ויידונו בקבוצה .

*רשימת התיאורטיקנים היא רשימה מקסימלית. נשתהה עם כל אחד מהםבהתאם לקצב הדיון הקבוצתי, ורמת ההתעמקות שהקבוצה תבחר, כך שאין התחייבות לכסות את כל הנושאים.

 

בסמינר ננסה לבחון כיצד מפגש אמת עם האחר והאחרוּת, על פניהם האינסופיים, תורם להתרחבות הנפש ולתנועתה אל מעבר למוכר ולידוע. לשם כך נסתמך על התנסות ועל תיאוריה, ועל הגישה הדיאלוגית האילתורית, שבה דברי האחר מזינים את מחשבותינו אנו ומולידים את רגע השיח החי הבא. הסמינר מבוסס על ספר שערכו-במשותף  Relational Conversations on Meeting and Becoming: The Birth of a True Other (Routledge, 2023).

נושא 1: האחר האמיתי – ד"ר מיטשל בקר
א. קשרי אני-אתה ואני-לז לפי בובר
ב. מהי "אחרוּת אמיתית"?
ג. הדיאלקטיקות של ההתהוות: אהבה מול פחד; חירות מול שבי; אמת מול אי-אמון.
ד. Not-Me לפי ברומברג
ה. טרנספורמציה התייחסותית

נושא 2: על התשוקה להתמשך והפחד לחדול – ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג
ו. תחושת קטסטרופה, פחד מפני איון ומנגנוני "עור שני". תנועה מנטלית כפונקציה מחזיקה.
ז. על החומרים המזינים את המשך תהליך ההתהוות לפי תורת הבודהה, כפי שהיא מופיעה בקאנון הפאלי.
ח. היבטים מרחביים וזמניים של תחושת העצמי, וכחוויית העצמי המתמשך כהשלכה.
ט. כמה מחשבות על היחסים הפרדוקסליים שבין אמון, התמסרות והחזקה לבין האפשרות לאי-אחיזה.
הנושאים מופיעים לפי המנחה שילמד אותם, אולם בפועל ישתלבו בדו-שיח במהלך הסמינר.  

תיאוריות בנושא חיי הנפש וההתנהגות האנושית יבואו וילכו, כפי שקרה מאז ראשית הפסיכואנליזה… מה שלא ישתנה הוא ההשפעה המעוררת העמוקה של הסיטואציה הפסיכואנליטית ושיטתה” (בולאס, “המסתורין של הדברים”, 1999, עמ’ 181). במהלך המפגשים נתחקה אחרי הרעיון שבולאס שוטח בספר “לתפוס אותם לפני שהם נופלים" בדבר “אנליזה מורחבת”, תוך התייחסות למושגים כמו “עצמיים שבורים” ו”רגע ההתמוטטות”.  נעסוק בשאלת הסטינג הטיפולי האינטנסיבי, המאותגר מאוד בעמדה שבולאס מציג. נבחן עד כמה  המשגת  ההתמוטטות של בולאס דומה למושג “הרגרסיה לתלות” של וויניקוט. את הלימוד ילוו מספר מקריים טיפוליים המוצגים בספר.

הסמינר יעסוק בזיהוי הצורך של המטופל מתוך עמדה אמפטית, ובתהליך איתור ואימות התגובה המותאמת. נתבסס על דוגמאות קליניות מהספרות, בעיקר של אן אלורז וקוהוט.