קורסים - טיפול בטראומה

הטראומה מעצם טבעה מתנגדת לניסוח. החוויה הטראומטית  הבלתי נסבלת מנותקת באופן דיסוציאטיבי ועיבוד החוויה נגדע עוד בשלבים המוקדמים, במטרה לעצור את מתן המשמעויות לאירוע, משמעויות שהנפש לא יכולה להתמודד איתן. החומרים הגולמיים נותרים מנותקים מרצף האירועים, הזמן ובני האדם וחוזרים לפקוד את הנפש באופן לא מווסת הנחווה כאלים ומפתיע בכל פעם מחדש. חומרים גולמיים אלו אוספים סביבם רגשות, מחשבות וזיכרונות ונוצרות יישויות המכילות שברי עצמי, הפועלות במנותק מעצמי מרכזי אינטגרטיבי. לחלקים דיסוציאטיביים אלו יש תפיסות עולם ושפה משלהם. שפה זו איננה נענית לחוקי השפה הסימבוליים. אסוציאציות אינן יעילות והפרשנויות חסרות ערך. המטפל צריך ללמוד שפה חדשה המבוססת על דיבור ישיר אל חלקים דיסוציאטיביים, חשיפה רגשית, התייחסות להיעדר ולחוויות גופניות . על החלקים המנותקים  פועלים שני כוחות רבי עוצמה: דיסוציאציה שמטרתה ניתוק ממשמעויות ומרגשות וכפיית החזרה שמטרתה חיבור לציר הזמן והחוויה. הבנת יסודות הטראומה מאפשרת התנהלות מושכלת בתווך שבין שני הכוחות הללו. המפגש עם הכוחות הפועלים בשדה הטראומה דורש מהמטפל/ת לדעת משהו על אנאקטמנט, להיות מוכן להתבונן בחלקיו הדיסוציאטיביים ולזהות אותם. המפגש עם חלקים גולמיים שלא קבלו משמעות מזמין את המטפל להתמודד עם חוסר הבנה וחוסר ידיעה, עם בלבול והיעדר תשתיות תיאורטיות יציבות. המטפל יצטרך ללמוד לבטוח במטופל שמכיר את שדות הטראומה ומכיר את נקודות העיוורון של המטפל.
במהלך הקורס נגדיר את הטראומה, נכיר את ספקטרום הטראומה, נבין את משמעות כפיית החזרה בשדה הטראומה  ונלמד את עקרונות  שפת הדיסוציאציה. באמצעות תיאורי מקרים נחבר בין התיאוריה והקליניקה ונראה כיצד ניתן לדבר בשפת החלקים הדיסוציאטיביים במטרה ליצור קשר ושינוי במבנים קפואים.  

טראומה ודיסוציאציה הינן צמד בלתי נפרד. טראומה נפשית מהווה קטיעה בהמשכיות ההיות וברצף העצמי ודיסוציאציה הינה תגובה הישרדותיות למצב זה.  מה שבלתי נסבל ולא ניתן לעיכול עובר לערוץ תודעה מקביל.  אחד מאפיוניה הבולטים  של הדיסוציאציה הוא הכוח המפעיל שלה –  לצד החזקתו של האירוע שלא נחווה  ו"נעלם" מהתודעה, מתקיימת החייאתו באמצעות כפיית החזרה. בקורס ננסה להתוודע לחוויה הדיסוציאטיבית, לצורותיה השונות, לאטיולוגיה שלה, לפונקציות שלה ולהשפעותיה המרובות בצירים ההתפתחותיים והבינאישיים. כמו כן נתייחס להתפתחות המושג בתיאוריה הפסיכואנליטית.
דיסוציאציה היא תופעה שקופה אשר מצריכה התכווננות על מנת לזהותה וללמוד לעבוד עמה.  היא מופיעה בהעדר או בעודפות, ללא הקשר נראה לעין, לעיתים כחומרים לא מנוסחים בנפש, ללא צורה וללא שפה. חומרים נפשיים אלה עוברים דרך המטפל\ת, בגוף, ברגש, בתפיסה או במחשבה. לכן, הדיסוציאציה זקוקה למטפל\ת על מנת לקבל משמעות, הקשר וקיום. המטופלת הדיסוציאטיבית זקוקה למטפל\ת על מנת לאפשר התהוות עצמי מגובש וקוהסיבי, באופן שמייצר תנועה בתוכה, בין חלקיה וחוויותיה.  גם בקורס נשאף לייצר תנועה שתכיל את התיאוריה והקליניקה ואת המורכבות המאתגרת בהבנת הדיסוציאציה ובעבודה עמה בטיפול.

סמינר קליני - ד"ר גילה לנדאו, שימי תלמי, חגית צאן, אורנה שרצקי

עוד ב״מעבר לעיקרון העונג״ (1920), בעת שהמשיג את ״דחף המוות״, קשר פרויד את המושג ל״נאורוזה הטראומטית״. מקומו ואופן פעולתו של דחף המוות במטא-פסיכולוגיה הפסיכואנליטית קשורים על כן בעבותות לטראומה המחוללת טלטלה בנפש, או אף קובעת את מהלך התפתחותה. בסדנא נתבונן על מושג ה״בדיעבד״ של פרויד ביחס לטראומה, ועל פעולת דחף המוות בהקשר זה. נתבונן גם על האופן בו טראומה, מציאות מבהילה וחודרנית, מעוררת פעילות יתר של הרסנותו של דחף המוות ומביאה לאימה אל מול האובייקטים הרעים המופנמים, על פי קליין (יחסי אובייקט). כמו כן נתבונן על הטראומה מוקדמת והאופן בו היא מעוררת את פעולתו של דחף המוות כ״פונקצייה מכלת אובייקטים״ על פי גרין. נקרא מכתביהם של כל אחד מהכותבים לצורך דיון בקשר ההדדי טראומה ודחף המוות.

סדנת בת מפגש אחד ביום ראשון ה- 23/02/2025 בין השעות 16:00-21:30.

בסדנה נעסוק בתהליכי שכול, אבל והחלמה, תוך התמקדות במצבים בהם השכול נושא אופי טראומטי, אותו נגדיר ונאפיין. נבחן רעיונות מרכזיים אשר מסייעים לנו להבין את הגורמים לשכול ואבל טראומטיים, וביניהם – העברה בין דורית רדיואקטיבית, טראומה כלקונה נפשית, טראומה בהקשרים חברתיים, אשמה פתולוגית ועוד. נבחן את הגורמים החוסמים החלמה ואת האמצעים המסייעים לה, ובמרכזם נציב את הזיקה לאחר – גם האחר שאבד וגם האחר שנותר.
חומר קריאה:
גמפל, י. (2010). "והגדת לבנך" בתוך ההורים שחיים דרכי – ילדי המלחמות. תל אביב: כתר, עמ' 52-67.
ארליך, ש. (2023). של מי היא הטראומה? מבט מחודש על מושג חמקמק מזויות שונות. ספה וחברה – מרחבים פסיכואנליטיים. תל אביב: רסלינג, עמ' 37-58.
אמיר, ד. (2018). כשהלקונה הטראומטית פוגשת שפה: ארבעה מודוסים של עדות טראומטית. להעיד על העדים – ארבעה מודוסים של עדות טראומטית. ירושלים: מאגנס, עמ' 9-25.
רוט, מ. (2023). טיפול באבדן טראומטי וראיית האחר. בתוך: מארג 11, עמ' 225-241.
* בתשתית הרעיונות נמצאים המאמרים הקאנוניים "אבל ומלנכוליה" של פרויד ו"אבל ביחס למצבים מאניים דפרסיביים" של קליין, אליהם אתם יכולים לחזור אם תרצו לפני או אחרי הסדנה.

סדנת בת מפגש אחד ביום ראשון ה- 09/02/2025 בין השעות 16:00-20:00.

הקורס 'שרשי החשיבה הפסיכואנליטית על טראומה מוקדמת ודיסוציאציה' יתמקד בתיאוריה על שרשי הטראומה הנפשית המוקדמת בכתביו המאוחרים של פרנצי. מדובר בהנחת יסוד שהנפש אינה מהות נפרדת בעלת מוטיבציות התפתחותיות אינטרינזיות בלבד, אלא מתהווה בתוך ומתוך חיבור, תלות ואחדיות עם נפש ההורה החל משלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר. כך בהתפתחות התקינה, וכך גם בפסיכופתולוגיה – הנתפשת כרצף של טראומטיזציה התפתחותית של העצמי, הכרוכה בכשל סביבתי, בכשל של האחר הממשי. כשלים אלו, במידה והם מעוררים חרגת הכחדה, נרשמים בנפש כדיסוציאציה הישרדותית, פתולוגית. ההנחה התיאורטית הזו המשיכה והתפתחה בכתביהם של בלינט, פירברן, גנטריפ, קוהוט, וכמובן – ויניקוט.

הקורס יעסוק ביחסים המורכבים בין פנים הנפש לחוץ החברתי בכל הנוגע לטראומה.
בחלק הראשון של הקורס נבחן יחד את הקשרים בין טראומות קיצון, טראומה חברתית "עיקשת" (זיו, 2012) ופוסט טראומה. במסגרת זו נקרא ספרות פסיכואנליטית העוסקת:
א. בקשרים בין יחס החברה לטראומה, לאופני התיישבותה בנפש (פרויד, 1930; הרמן, 1992, קארות,1996).
ב. במופעים הסמויים של הטראומה החברתית העיקשת כסימפטום של יחסי כוח חברתיים (Barranger, W. (1958/2009).' Layton, Althusser, L. (1969, 2000) ) .
בחלק השני, נעסוק במופעים הקליניים של הטראומה החברתית ונחשוף את הפעולה של "הלא מודע החברתי" (Layton, 2016)  במקביל, נפנה תשומת לב אל אופני ההפעלה של הלא מודע החברתי במסגרת מימושים בפעולה שעלולים מבלי דעת לשעתק טראומות חברתיות במפגש הטיפולי , Layton, 2006, Leary, 2000, Saketopolou, 2022, Guralnik, O. & Simeon, D. (2010).,

סמינר קליני - ד"ר גילה לנדאו, שימי תלמי, חגית צאן, אורנה שרצקי

'הטראומה הגדולה לא הייתה העובדה שקרה משהו שאיש לא העלה מעולם על  דעתו שיקרה – אלא הפוך - שקרה במציאות מה שכולם דמיינו תמיד שיקרה'. קביעה זו  - המביאה בפרפרזה חופשית את דברי סלבוי ז'יזאק בעקבות נפילת בנייני התאומים, כפי שנוסחו בספרו 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' -  תהיה נקודת המוצא לדון פסיכואנליטי תיאורטי-קליני במהותה של הטראומה ומעשה הטיפול בה - על רקע אירועי השבעה באוקטובר המספקים את ההקשר האקטואלי לסדנה.
הלם-ההפתעה הקולקטיבי שאחז בנו כאשר התממש במדויק כל מה שהופיע 'ככתובת על הקיר' בכל יום שקדם לאירועי שבעה באוקטובר מאז החלת ההפיכה המשטרית - מעלה שאלות כבדות משקל בדבר הקשר הקריטי בין המציאות החיצונית ('המדבר של הממשי') לבין העולם הפנימי במצב של קריסת מרחב-הגבול שאמור לחצוץ ביניהם. הסדנה תבחן בין השאר את נקודות הבאות:
ההבניה הפנימית של אירוע טראומטי במציאות והשלכותיה על היכולת להשתקם; מה טיבו המדויק של 'הכאב הנפשי' שחש הסובייקט הפגוע.
'התשוקה אל הממשי – התשוקה אל מראית העין' (ז'יז'אק) – על הכמיהה/אימה הלא מודעת, למוטט את 'משמר-הגבול' של הסובייקט.
התנועה בזמן: על הקשר הדו-כיווני בין היסטוריית העבר של הסובייקט – לבין טראומה בהווה.
על  קשרי הגומלין שבין 'טראומה פרטית' ו'טראומה קולקטיבית'.
על התערערות 'האיזונים והבלמים' של התשלובת 'ארוס-טנטוס' – והשלכותיה ההרסניות ברמת הפרט והחברה.
על הטראומטיזציה המובנית של הסובייקט בעידן הפוסט-מודרני – כיצד הפך 'מגן הגריה' (פרויד)  ל'אני-עור' (אנזייה) – 'לעוטף' שנפרם (שעטף את עזה במקום את ישראל).
הסדנה תשאף לדון בכל אלה מנקודת מבט פסיכואנליטית – פרוידיאנית – עכשווית ופתוחה לרפלקציה-עצמית מקצועית.

מאז אירועי השבעה באוקטובר עלתה ביתר שאת שאלת היעילות של הטיפול הפסיכואנליטי בטראומה ממוקדת (PTSD). מיד לאחר פרוץ המלחמה פנו מטפלים דינמיים רבים לחיפוש אחר טכניקות טיפוליות יעילות ומקובלות בטראומה ממוקדת. לאחר ההלם הראשוני חזרו רבים מהמטפלים לתשתיות התיאורטיות המוכרות להם ושבו לבטוח בידע שלהם יחד עם למידה נוספת  והרחבת הידע הקיים. רובן הגדול של הטכניקות והתיאוריות הקיימות לטיפול בטראומה מתייחסות לאירוע החיצוני ולצורך לשחזר אותו במטרה לייצר אינטגרציה וזיכרון נרטיבי של האירוע הטראומטי. מטרת השחזור היא ליצור רצף של אירועים בעלי עומק חשיבתי, רגשי וגופני על ציר הזמן ובכך להפוך אירוע מנותק לאירוע שיש לו רצף זמנים ואירועים בעלי משמעות נרטיבית. הרצף הנרטיבי משמש כמשקל נגד לפירוק ולדיסוציאציה הטראומטית.
הקושי המובנה בעמדה הזו קשור למהות הטראומה. הטראומה איננה האירוע החיצוני אלא האופן בו האירוע החיצוני פוגש את עולמו הפנימי של המטופל. במפגש הזה נוצר היתוך בין חלקים דיסוציאטיביים שנוצרו באירוע החיצוני ובין חלקים דיסוציאטיביים  שהם תוצר של אירועים טראומטיים ישנים ( התייחסותיים או מורכבים). היתוך זה מכיל חלקים גולמיים שסכומם גדול מסך המרכיבים שלהם ומבטא את הטראומה איתה מגיעים  המטופל/ת לטיפול. הטכניקות המקובלות העוסקות בשחזור סיפור הטראומה מתייחסות לאירוע החיצוני, ובכך מביאות הקלה ותחושת שליטה באירוע. פעמים רבות ישוחרר המטופל עם תחושה של הטבה והקלה אך יחזור בהמשך  עם התעוררות מחודשת של סימפטומים הנובעים  מתוך חלקים דיסוציאטיביים חסרי מילים אשר נשארו פעילים למרות השחזור שבוצע. הטיפול דורש כניסה של המטפל לשדה הטראומה בו מתקיימים חלקים דיסוציאטיביים שהם תוצר של חיבור בין האירוע החיצון ובין חלקים דיסוציאטיביים עתיקים. המפגש עם החלקים הללו מפעיל חלקים דיסוציאטיביים במטפל שיאלץ להתמודד עם קשיים ותחושות קשות משל עצמו. המפגש עם תחושות אלו יאפשר למטפל להבין משהו על החוויות הבלתי נסבלות של המטופל ולתת מילים ומשמעויות לחוויות הללו. נקודת ההיתוך המהווה את המקור לתסמונת הפוסט טראומטית היא גולמית וחסרת משמעויות סימבוליות הניתנות להבנה ולדיבור. ניסוח החומרים הגולמיים יכול להיעשות רק מתוך מפגש של שתי נפשות המנסחות את מה שלא ניתן לניסוח על ידי נפש אחת.
במהלך הקורס נדבר על טכניקות השחזור המקובלות בדגש על   האופן בו אנו מזהים את אזורי הדיסוציאציה העתיקים של המטופל ונתמקד בנקודת ההיתוך של האירועים החיצוניים והפנימיים ובאופן יצירת המגע הטיפולי  עם אזורי הטראומה הייחודיים למטופל. השיח הטיפולי עם אזורי הדיסוציאציה הפוסט טראומטיים דורש היכרות עם שפת הדיסוציאציה ועם מהותם של המבנים הדיסוציאטיביים. במהלך הקורס נדון בתיאורי מקרים ודרכם נפגוש את שפת החלקים הדיסוציאטיביים.  
 

התפיסה הרווחת הנה כי טראומה ׳מורכבת׳ היא טראומה מתמשכת המעוגנת במערכת יחסים בין הנפגע.ת לפוגע.ת
בין אם מערכת היחסים קדמה לפגיעה ובין אם התבססה כפונקציה של התמשכות הפגיעה, יש לכך השפעה מכרעת על נפש הנפגע.ת, על מנגנוני ההתמודדות ועל ההשלכות קצרות וארוכות הטווח.
הקורס יעסוק בדינמיקות הנפשיות והפסיכו-סומטיות, הנלוות לטראומה מורכבת; חוויית הבגידה, אשמה והאשמה, הנאמנות הכפולה, ההגנה על הפוגע.ת, ניתוקים ופיצולי החוויה הנפשית והבין-אישית ועוד. כל אלו מתקיימים ברמה בתוך הנפשית,  הבין-אישית וביחסי הגוף והנפש ובאים לידי ביטוי מירבי ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית בטיפול. הקורס יסקור טקסטים של כותבים מרכזיים בתחום הטראומה המורכבת, תוך התייחסות לדוגמאות של משתתפי הקורס.

סמינר קליני - ערן לייטנר, אביטל מרמלשטיין, הילה הרמלין, איריס גבריאלי-רחבי

בסדנה נבחן את מושג הטראומה מפרספקטיבת החשיבה של ביון. נבחן את המושגים והכלים שחשיבה זו מעמידה לרשותנו להמשגת טראומה, ובכללם את עצם הגדרת המושג, ואת האופנים בהן ההמשגה וההפשטה מאפשרת התמודדות עם תופעות שנפגוש בנפגעים ובעדים לסיפוריהם, כולל בנו עצמו כעדים. נבחן את המעברים בין חישה, חוויה, המשגה והכללה, ואת האופן בו נוכחותו של האחר מאפשרת ומקדמת אותם.

מרבית הפגיעות המיניות מתרחשות על ידי אדם מוכר ואף קרוב, ומתאפיינות באבדן שליטה ופגיעה באמון.  לצד הפגיעה החודרנית מהתוקף, קשה לא פחות היא פגיעתו של האחר השותק- הסביבה המתעלמת מן הפגיעה. לפגיעה מינית, בין שהתרחשה בילדות ובין שהתרחשה בבגרות, מאפיינים ייחודיים העלולים לגרום להשלכות נפשיות נרחבות.
הטיפול בנפגעי טראומה מינית מציב בפני המטופלת והמטפלת אתגרים רבים. בסדנה  נעסוק בהמשגת הטראומה המינית ונדון במודלים שונים לטיפול בפגיעה. נתבונן בטיפול בשורדות.י פגיעה מינית בפריזמה הולכת ומתרחבת, החל מרמת הפרט, ועד לרמה המערכתית/חברתית. נדון בהיבטים שונים של הטיפול  אשר טומן בחובו, לצד אפשרות להקלה בסבל, גם אלמנטים של שחזור הטראומה  תוך התייחסות לעמדות הקלאסיות של דיוויס ופראולי.  נדון בתפקידם של התשאול המותאם לזהוי טראומה מינית, ובפגישות האינטייק כולל באבחון הפסיכיאטרי ובאבחנות מבדלות שכיחות (רצף ההפרעות הפוסט טראומטיות, מה בין CPTSD להפרעת אישיות גבולית, דיסוציאציה מול פסיכוזה), וכן בהנגשת הטיפול הפסיכיאטרי מיודע-הטראומה מתוך הכרה בסטיגמה ובאמביוולנציה הכרוכות בו. לבסוף, נתייחס להיבטים המערכתיים והחברתיים ולשינויים שמערכת בריאות הנפש עברה בעשור האחרון מבחינת הטיפול בנפגעות טראומה מינית כולל רצף הטיפול הקיים, אתגרים וטיפולים חדשניים.

בקורס זה נלמד על מאפייניה של הטראומה ההתייחסותית על מופעיה השונים ונדון בדרכי הטיפול בה. טראומה בכלל וטראומה התייחסותית בפרט היא מושג מרכזי ביותר בחשיבה ההתייחסותית. בעקבות המעבר של פרויד מתאוריית הפיתוי והטראומה לתאוריית הדחפים , הדיון בטראומה נעלם מהשיח המרכזי הפסיכואנליטי לשנים רבות. עם המעבר לחקירת ההתקשרות ולדגש על המציאות ההתפתחותית של היחסים (לעומת הדחף ועולם הפנטזיה), חזר העניין בטראומה בכלל ובטראומה התייחסותית בפרט.
טראומה התייחסותית היא טראומה שמקורה בפגיעה בתוך התקשרות ובכל גיל בתוך קשר שיש בו יחסי כוח, אשר כוללת דפוסים של ניצול, התעללות או הזנחה לאורך זמן. זוהי טראומה שיש בה בגידה ביחסי האמון שההתקשרות יוצרת ופגיעה בסובייקט התלוי באחר.
נבדוק את השלכותיה הרבות של הטראומה ההתייחסותית המורכבת על נפש הנפגע ואת האופן בו אנו פוגשים אותן בקליניקה. נוצר מבנה דיסוציאטיבי ומציאות פנימית אשר כוללת פחד כרוני מהתמוטטות אשר מופעל דווקא על ידי האחר הנוכח , ולא יכול להחוות כעבר. דפוס זה בא לידי ביטוי ביחסים הטיפוליים, כאשר הקשר הטיפולי עצמו הופך למסוכן. מרכיב בסיסי נוסף של חווית הטראומה הוא חוסר היכולת לוויסות רגשי, והאתגר בטיפול הוא היכולת של המטפלת לווסת אפקט מבלי לייצר רה טראומטיזציה. בקורס נדון בדרכים להתמודד עם אתגרים אלו.
הקריאה תכלול כותבים התייחסותיים מרכזיים כמו ברומברג, דייויס דייויס ופראולי, בנג'מין, האריס, בולנג'ר ועוד.
 

הקורס ידון בסוגיות שונות הנוגעות לעבודה הטיפולית עם מטופלים נפגעי טראומה פגיעה מורכבת. נתמקד באופן בו בשדה הטיפולי ההתייחסותי מתעוררים מצבי עצמי מנותקים המחזיקים רשמים מהיחסים הטראומתיים, שלא ניתנים לחשיבה ולעיתים אף לחוויה, ועל כן אין להם ייצוג. התגלמות זאת של היחסים הטראומתיים ביחסי העברה והעברה נגדית מאפשרת לדיאדה הטיפולית לעבד מצבים נפשיים בלתי מנוסחים ולתת להם משמעות אישית.  נתבונן בהקשר זה במצבי האנאקטמנט - מצבים בהם מצבי עצמי מנותקים של המטופלת והמטפלת מתקשרים באופן תת-סמלי במהלך הטיפול מובילים למשבר ואף לקריסת הדיאלוג הטיפולי. כמו כן, נקדיש חלק ניכר מהלמידה לחקירת ההשפעה של התהליך הטיפולי עם נפגעי טראומה על המטפל. נקודת המוצא תהיה שטראומטיזציה זו בעבודה הטיפולית עם מטופלים נפגעי טראומה מורכבת היא בלתי נמנעת, אך עשויה להיות מהותית לתהליך הטיפול. נלמד כיצד עיבוד של מצבים אלו תאפשר למטפלים גישה לחומרים שלא היה להם ייצוג קודם לכן בנפשם ובנפש המטופלים שלהם.

סמינר קליני - ערן לייטנר, אביטל מרמלשטיין, הילה הרמלין, איריס גבריאלי-רחבי

ג'ודי דייוויס, העוסקת רבות בעבודה עם שורדי טראומה, משתמשת בדימוי הקליידוסקופ לתיאור העולם הפנימי. כמו תאורטיקנים התייחסותיים אחרים אף היא מתייחסת לריבוי מצבי עצמי (תת-מבנים מרובים המצויים בתנועה), אולם בראייה הייחודית שלה - כמו בקלידוסקופ, תנועתם משפיעה על ארגוני העצמי וארגוני העצמי-אובייקט האחרים. מצבי העצמי הללו נעים כאשר כל פעם אחד אחר הוא במוקד, והם אלה שמספקים לנו אופי וזהות ומשפיעים על מערכות היחסים שלנו. דייוויס מדגישה שלגישתה – ריבוי מצבי העצמי ומצבי העצמי-אובייקט  הינו האופן בו המיינד שלנו מאורגן, לא רק בהקשר של טראומה. ריבוי מצבי העצמי נמצא על רצף, בין הנורמלי לפתולוגי. כאשר במדובר בטראומה בה הדמות המטפלת, בה הילד תלוי (הורה) היא גם הדמות המתעללת, הילד לא יוכל להחזיק את שני אלה יחד במיינד ולפיכך יתרחש שם פיצול, שייצור מצב עצמי דיסוציאטיבי. מאחר ומדובר במשהו שמצוי בדיסוציאציה - לפציינטים אין דרך לספר לנו זאת, כך שהדרך להגיע למקומות אלה ולעבוד עימם היא – דרך השחזורים שיתרחשו במארג ההעברה-העברה נגדית.
כאשר ילד גדל עם הורה מאד פגוע ולפיכך פוגע, העושה אבקיואציה של חומריו הרעילים אל תוך הילד, עומדות בפני הילד שתי אפשרויות (כמובן לא-מודעות): לוותר על אהבה או לוותר ראיית המציאות כמות שהיא. כשהילד תלוי לחלוטין בהורה הפוגע ואינו יכול להרשות לעצמו לוותר על אהבתו, הוא יפנים אובייקט מעוות ומעוור. האובייקט המעוור המופנם יעוות את תפיסת המציאות, יפגע בהתפתחות הדחף לידע ובסקרנות ויתקיף את יכולתו של האדם להכיר, לחשוב ולדעת את העולם הפנימי שלו ואת האמת הנפשית שלו עצמו.
בסדנה נעמיק בנושאים אלה ונבדוק את האופן בו הם באים לידי ביטוי בחדר הטיפולים - בשדה הלא-מודע ובמארג ההעברה-העברה נגדית.

מושג ה"העברה בין דורית" מקיף חומר תיאורטי ופרקטי נרחב ביותר. את הקורס, נקדיש למושג כפי שמתייחסת אליו החשיבה הפסיכואנליטית לזרמיה השונים, וכפי שזו באה לידי ביטוי בהקשר של טראומה. העברה בין דורית שמתרחשת בהמשך לטראומה אותה חווה ההורה, וש'עוברת' לדור הילדים. המושג 'רדיואקטיביות', אותו טבעה יולנדה גמפל, תופס באופן אינטואיטיבי, את המתרחש: 'חומר נפשי' שאינו נראה לעין, שפגיעתו קשה, עובר מדור ההורים אל הילדים.  נחשוב יחד כיצד נוכל לתאר את תהליך ההעברה, באמצעות כותבים שונים בניהם: גמפל, ורדי, לאוב, יבלונקה, פיימברג, פרייברג, ג' פרום, קוגן, גרסון ועוד. נעבה את ההמשגות במתרחש בקליניקה עצמה: מה עשוי להיות "המופע" הקליני של ההעברה הבין דורית, ביחסי ההעברה האנליטיים, וכיצד ניתן לעבוד איתם. במקביל לחשיבה והכתיבה האנליטית, נרחיב את היריעה ב"מראי מקום" מתוך מרחבי היצירה הפואטיים ואלו של האמנות החזותית, שנוצרו ע"י דורות ההמשך.  

בקורס נלמד מה היא טראומה בקרב ילדים ומתבגרים.
המבנה הנפשי של הילד, על כל מאפייניו, פוגש התרחשות חיים מטלטלת כגון שיבוש התפתחותי, מחלה, אובדן אדם קרוב,  פגיעה מינית,  תאונה, מלחמה ועוד. נתייחס למצבים בהם מפגש זה מותיר רישומים על נפש הילד ומשפיע על מהלך התפתחותו: הגופני, הרגשי והקוגניטיבי. נתוודע למופעים הסימפטומטיים של הילד שורד הטראומה, גם כפי שמתגלמים בחדר הטיפולים. ניתן מקום למצבים בהם חומרי נפש של הילד מבטאים אספקטים מסוימים של טראומה לא מעובדת של דורות קודמים (העברה בין-דורית של טראומה) ולהזדמנות לראות, לחשוב, לעבד את שלא היה לו פשר.
נעמיק באופנות הטיפולית העוזרת לילדים ולמתבגרים להתגבר על ההשפעות ההרסניות של אירועים טראומטיים ולשוב למסלול התפתחותי (אישי ומשפחתי) תקין. נתייחס גם לאתגרי הקשר הטיפולי עם הילד והוריו ולייחודיות יחסי ההעברה.

סמינר קליני - אביטל סימן טוב אראל, אורי נח, תמר סיני ויעל פרי-זוהר

"בוא אל העולם ביצירתיות, ברא את העולם, כי רק מה שאתה בורא הוא משמעותי בשבילך" (ויניקוט, 1968). על מנת ליצור מגע עם אזורים טראומטיים בנפש יש להגיע אליהם מתוך מסע משותף של מטפל ומטופל, תוך נכונות של המטפל להתמסר רגשית לתהליך הטיפולי עם המטופל ועולמו. בעקבות מפגש בלתי נמנע עם חלקים מנותקים ודחויים של שני המשתתפים, מתבססת ההבנה כי טראומטיזציה משנית של מטפלים בנפגעי טראומה היא בלתי נמנעת ואף מהותית לתהליך הטיפולי. העבודה הטיפולית הנדרשת עשויה לאפשר בנייה מחודשת של ציר התנועה שקפא בעקבות הטראומה. בניה מחודשת של מרחב המעבר במקרה של קריסת המרחב לאחת מהקצוות אל עבר הפנטזיה או אל עבר המציאות. הקשר הטיפולי, המוכנות למחוברות נפשית עמוקה ומרחב היצירה עוזרים לשקם, להחיות ולברוא את מרחב המעבר אשר נגזל וחולל באכזריות בעקבות הטראומה.
בסדנה נתבונן, ונתנסה בשפת היצירה, ובפוטנציאל הטמון בשהייה במרחב היצירתי, במרחב שבין פעולה להוויה. נקדיש תשומת לב לחוויה הגופנית המתעוררת בטיפול, כיצד נרשם התהליך הרגשי בגוף המטופל או בגוף המטפל? נתבונן ונתנסה בכוחו של הייצוג הוויזואלי ללכוד רסיסי חוויות, שהתקיימו במצב גולמי ולא מנוסח.
בעזרת חומרי האמנות, חומרי הנפש הקפואים יכולים לקבל ביטוי, נוכחות וייצוג. הייצוג הוויזואלי מהווה מיכל עבור התכנים הקשים, התחושות והזיכרונות שאי אפשר לשאת ולבטא במילים. נעמיק בשאלה האם ואיך ניתן להעניק ייצוג לחרדות האימה אשר לא ניתן להעלותן על הדעת. כיצד חומרי האמנות עשויים לסייע במעבר מחשיבה של תמונה דוממת לייצוג ויזואלי. בנוסף נעמיק בכוחו של הדמוי לשמש עדות חיה, לייצר רצף למה שאירע ולהחזיק את התקווה.

בעבודתנו, אנו פוגשים לעיתים קרובות מטופלים הסובלים מסימפטומים סומטיים, בדרגות חומרה שונות.
סימפטומים סומטיים מהווים עבור כולנו תגובות גופניות חולפות כאשר דרכי התמודדות הרגילות כנגד מצוקה נפשית, קונפליקטים פנימיים או לחצים חיצוניים אינן יעילות מספיק ומשותקות.
המצבים הטראומטיים גורמים לשטף של גרייה דחפית, או לצניחה בשיעור הגרייה  שפוגעת בראש ובראשונה  במנגנון המנטלי, ובייחוד באני.
יש אומנם מטופלים שתגובותיהם העיקריות ולעיתים היחידות למצוקה נפשית הינן גופניות, והם סובלים אפוא מסימפטומים כרוניים או ממחלות קשות.
סמינר זה מציעה סקירה של המושגים החשובים ביותר עם דגש על מיקרים קליניים במטרה להרחיב את הכלים להבנה ולעבודה עם מטופלים פסיכוסומטיים אשר מביאים לטיפול את הסבל שלהם דרך השפה הגופנית, הפרה-ורבלית.  
נתעמק במושגים של תיאורטיקנים שונים בתחום כגון:  
Dissociation (Winnicott)
Progressive disorganization (P. Marty)
Alexithymia disaffection (McDougal)
Operatory thinking (Smadja)  

הנחת היסוד של קורס זה היא כי כאשר הנפש עוברת טראומה – כאירוע, כתהליך התפתחותי או אפילו מתוך מפגש עם פנטזיה בלתי-נסבלת -  נוצרים בה חלקים דיסוציאטיביים, שלא ניתן לגעת בהם, לחוות אותם. יצירתם של חלקים אלה הינה הכרחית: זוהי הדרך שבה הנפש שומרת על עצמה מפני התמוטטות והתפרקות. עם זאת, הדרתם המוחלטת והקבועה של חלקים אלה מהנפש תגרום, עם הזמן, להצטמצמות, לקפיאה, ולמוות נפשי. כך נוצר הפרדוקס של הטראומה והדיסוציאציה: על האדם להימנע בכל מחיר מלפגוש חלקים שנוצרו בעקבות הטראומה ואשר מאיימים מדי על נפשו, אך, מאידך, הוא חייב להחזיר אותם אליו, "לקחת אותם פנימה", כלשונו של עמנואל גנט, לאסוף אותם אל תוך נפשו, כדי להחזיר את נפשו לחיים, ותוך כדי כך, לרפא את הפגיעה והפצע המקורי. אופן הפעולה של פרדוקס זה במציאות חייו של האדם בא לידי ביטוי במנגנון החזרה הכפייתית, שהוצג על-ידי פרויד ב-1914 והמושג מאז שוב ושוב לאורך השנים ועל-פי גישות שונות. מנגנון זה מהווה בו זמנית מנגנון פתולוגי המשחזר שוב ושוב את הדינאמיקות הקשות ביותר של האדם, ומאידך, טומן בחובו גם תקווה וסיכוי לשינוי.
הקורס יעקוב אחר כמה מההמשגות הפסיכואנליטיות המרכזיות של הקשר בין טראומה, דיסוציאציה, וחזרה כפייתית, ויתמקד בעיקר באתגר הטיפולי שמנגנון זה מעמיד לפני המטפל/ת, ובדרכים השונות שמציעה הפסיכואנליזה, על גישותיה השונות, להתמודד עם אתגרים אלה.  

סמינר קליני - אביטל סימן טוב אראל, אורי נח, תמר סיני ויעל פרי-זוהר

הרוע השטני מפר את רצף קיומנו ואת האמון שיכול להיות לנו באדם ובעולם. בימים אלה פגשנו אותו מקרוב. נרעדנו ותהינו: הייתכן? כיצד? בפסיכואנליזה המסורתית נקשר הרוע בדחף המוות, ושורשיו יונקים ממעמקי הלא מודע הפרטני. בסדנא זו יוצג לנו מבט אחר על הרוע. לא עוד רוע שמקורו במעמקיו הדחפיים של הפרט, אלא רוע שנדרשים להתהוותו מבנים דיאדיים – בין קרבן ומעוול, וטריאדיים - בין קרבן, מעוול ואידיאל מוחלט. הרוע כפי שייחשף  בפנינו יחייב אותנו למבט עמוק ונוקב בעצמנו; כי מקורותיו לא רק בדחף פרימיטיבי אפל, אלא באותם אזורים בהם אנחנו רגילים למקם את האנושי ביותר שבנו: אזורים דמויי-חשיבה ומרקמים אינטר-סובייקטיבים.
הסדנה תתבסס על עבודותיהם של כריסטופר בולאס, סו גרנד, רות שטיין, חנה ארנדט, וזיגמונט באומן וזיגמונד פרויד.

נשים וגברים נפגעי אלימות מינית ופיזית אינם יכולים להימנע מהמקום בו אירעה הטראומה. "שדה הקרב" הולך איתם לישון, להתקלח וקם איתם בבוקר. הגוף שנפלש, בגד ונבגד מותקף על ידהם באינסוף דרכים בעלות משמעויות קונקרטיות וסימבוליות רבות.
פרויד מיעט להתייחס להפרעות אכילה וקישר אותן לפנטזיות ינקותיות לא מודעות. תאוריות בנות זמננו מסבירות את הפרעות האכילה על בסיס שילוב בין תיאוריות דחפיות מוקדמות, תאוריות התקשרות והשפעות ביו-סוציאליות. בסדנה נפגוש את התאוריות השונות ונביט בהפרעות אכילה כפרזנטציה של טראומה מורכבת. נלמד על הקליניקה של הפרעות אכילה והאינטראקציה עם סימפטומים פוסט טראומטיים אחרים. נאפיין את הייחודיות של פגיעות עצמיות נוספות (התמכרויות וחיתוך) ונדבר על פגיעות עצמיות כהתמכרות פיזית וריגשית. לבסוף נדבר על דרכי התמודדות שלנו כמטפלים עם פגיעות עצמיות של מטופלים בסטינג אשפוזי ואמבולטורי.