קורסים - ויניקוט, ביון והעצמאים בפסיכואנליזה

זיגמונד פרויד דחה את ידו המושטת של תלמידו, שאנדור פרנצי, לאחר ששמע אותו קורא באוזניו את מאמרו 'בלבול השפות בין המבוגרים לילד'; בכך הרחיב פרויד את הקרע בין המודל הגורס כי פתולוגיה נוצרת בתגובה לטראומה ממשית, לבין תיאוריית המיניות הילדית המייחסת פתולוגיה לפנטזיות אדיפאליות ואחרות. עד היום נחשב פרנצי לאחד מפורצי-הדרך בפסיכואנליזה, בתובנות שהציע בנוגע לקשר בין טראומה לדיסוציאציה. בסמינר זה נקרא בכתביו של פרנצי, לרבות במאמרו 'בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה', אשר הקדים את זמנו והרחיק מעליו את פרויד ואת הקהילה הפסיכואנליטית. נעקוב אחר המתח בינו לבין פרויד בסוגיות הטראומה ותוצאותיה; נתחקה אחר תרומותיו יקרות-הערך של פרנצי, בצד התבוננות בנקודותיו העיוורות; ונתעמק במושגים: הזדהות עם התוקפן, אטומיזציה, התינוק המלומד, הטרור של הסובלים, דחף המוות של הילד הלא-רצוי, צביעות מקצועית, ועוד.

השבר הבסיסי הינו שבר שנוצר בחיבור הראשוני בין התינוק לבין אימו, המטביע את חותמו בנפשו של האדם. שבר זה יבוא לידי ביטוי בהמשך חייו של האדם במגוון רחב של פתולוגיות נפשיות. גם מיכאל באלינט וגם הרולד סירלס טוענים שעל מנת לטפל בפסיכותרפיה פסיכואנליטית במטופלים שמאחורי סיבת פנייתם לטיפול עומד קיומו של שבר בסיסי, יש לאפשר קיומו של תהליך רגרסיבי משמעותי, וזאת על מנת להגיע לאזור השבר הבסיסי ולאחר מכן לצאת ממנו באופן חדש וטוב יותר. מסע טיפולי שכזה דורש מהמטפל להתייצב בטיפול עם עמדה טיפולית מיוחדת. המאפיינים הקליניים של אזור השבר הבסיסי והעמדה הטיפולית הנדרשת על מנת להגיע אליו הם הנושאים שנתמקד בהם במהלך הקורס. גישתם של מיכאל באלינט והרולד סירלס לגבי סוגיות אלה דומה, אך גם שונה. באלינט מתכנס לעבר יחסי-אובייקט ראשוניים, בהם האינטראקציה עם מטפל והמסגרת הטיפולית מהווים סביבה ראשונית   לא-אובייקטלית (כמו אויר, מים, אדמה), ומספקים נוכחות ראשונית הכרחית ומיטיבה; בעוד סירלס נע לכוון התחברות עמוקה של מטפל ומטופל, שמצליחים להגיע דרך קשר סימביוטי אמביוולנטי (תלות מערערת) לקשר סימביוטי פרה-אמביוולנטי (תלות מיטיבה).
ההשוואה בין הדומה והשונה בשתי הגישות מרחיבה ומחדדת את המבט על אזור השבר הבסיסי ומספקת למטפלים הכרות ראשונית עם הגישה הטיפולית הנדרשת על מנת לעבור את המסע הזה בהצלחה.

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

המודל האינטגרטיבי של וורמוט להתמודדות עם הלא-ידוע בפסיכואנליזה (2013) מציע אפשרות מקיפה וחדשנית לתאר את מלוא רוחב היריעה של העבודה הפסיכואנליטית. הוא מבדיל בין שלושה אזורים או שלוש אופנויות של תיפקוד נפשי, כאשר לכל אחד מהם דרגות שונות של דיפרנציאציה, מודלים פסיכואנליטיים מרכזיים שונים והשלכות קליניות שונות עבור המטפל: חשיבת-הגיון, טרנספורמציה ב- K, טרנספורמציה ב- O. מודל זה ישמש כהקדמה ללימודים במסלול לשם מיפוי ההתפתחויות התיאורטיות והקליניות בפסיכואנליזה, כשהתפתחויות הזרם העצמאי בפסיכואנליזה ממוקמות באזור 2 – טרנספורמציה ב- K (Knowledge – ידע: ביון המוקדם, מאטי, דה מוז'אן, בולאס, בוטלה ובוטלה, אוגדן, פרו), ובאזור 3 – טרנספורמציה ב-O, כשעוסקים באזור הכי לא-ידוע, לא-ניתן-לחשיבה ולא-נפרד של תיפקוד נפשי (ויניקוט, מילנר, ביון המאוחר, לאקאן המאוחר).

שדה הטראומה מייצר עיוות במרחב הזמן, המקום והקשר הבין-אישי ומפצל את העצמי לחלקים דיסוציאטיביים. בשדה זה פועלים שני כוחות מנוגדים בעלי עוצמה גדולה. האחד מנסה להקפיא ככל יכולתו את זרם החיים במטרה למנוע פגיעה נוספת. השני מנסה לחזור לחוויה הטראומטית המקורית בכדי ליצור תיקון. זהו הכוח האחראי על כפיית החזרה, המהווה בסיס ליצירת הפסיכופתולוגיה. תיאורית הטראומה מאפשרת לנו להבין את המבנים והיחסים  הנוצרים בשדה הטראומה, במטופל, במטפל, וביניהם. על בסיס הדברים הללו נבין מדוע נדרש המטפל להיכנס למרחב הטיפולי ולהפוך לחלק ממנו. נדרשים שניים בכדי להפוך את הטראומה של האחד לאנושית ולהגביל את פעולת מנגנון כפיית החזרה המשחזר את הטראומה. במהלך הקורס ניגע בדרכים השונות המאפשרות לצאת מהשחזור לדרך חדשה שיש בה יצירה הדדית, המארגנת מחדש את מרחב הזמן המקום והקשר האנושי.

ויניקוט נחשב לתיאורטיקן פורץ דרך. הוא היה בדיאלוג  מתמיד עם  פרויד וקליין ובהמשך לחשיבתם פיתח רעיונות רדיקליים אודות ההתפתחות הנפשית. תפקיד חשוב ביותר נתן לסביבה כמעצבת את חייו של היחיד והיא שתקבע ,במידה רבה, האם יחיה את חייו מתוך תחושת משמעות או מתוך הסתגלות כוזבת. תחושת החיות הייתה חשובה מאד לויניקוט ומושגים שהגה התייחסו לכך: יצירתיות מקורית,  עצמי אמיתי ועצמי כוזב, אובייקט מעבר, הרס ובריאה, משחק ומרחב פוטנציאלי.

מתווה ההתפתחות הרגשית שהגה משרטט את מאפייניה של הזיקה בין האם לתינוק ולילד כמכוננת את העצמי. בקורס נתעמק באפשרויות ובכשלים המרחשים במהלך ההתפתחות, אשר ישפיעו האם יחיה האדם את חייו מתוך חופש ויצירתיות או מתוך הסתגלות ותגובתיות. נתבונן גם מתוך הקליניקה על תהליכים אלו המתרחשים בין המטפל למטופל ונדגים זאת מתוך דוגמאות שיביאו המשתתפים.

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

ביון טען כי על המטפל הפסיכואנליטי לאמץ מספר קטן של  מודלים תיאורטיים בהם יעמיק וייתן להם משמעות אישית משל עצמו.  החשיבה הפסיכואנליטית של ביון הינה דוגמא מרתקת להמלצה זו, שהעשירה רבות את השפה הפסיכואנליטית.  אחד משיאיה המקוריים והיצירתיים  הינו 'התקופה האפיסטמולוגית' בשנים 1962-1965.  לאחר מותה של קליין ב- 1960, כשמעמדו מבוסס לאחר פרסום מאמריו החדשניים והמוערכים על הקבוצות ועל הפסיכוזות, ביון מבקש לעסוק במהותה של הפסיכואנליזה כדיסציפלינה ייחודית  השונה מהותית מכל דיסציפלינה מדעית  אחרת, בהיות הנפש מהות בלתי חומרית.  ביון עסוק  בניתוח החשיבה האנושית מנקודת ראות פסיכואנליטית - הוא בוחן כמעט בו-זמנית   את ההתפתחות החשיבה של הפרט החל  משלביה הראשוניים הקדם-מנטליים  ועד לרמות ההפשטה הגבוהות ביותר, וכן את  האופן בו ניתן להתבונן ולחשוב במפורט על המתרחש בשעה הטיפולית. בסמינר נעסוק בהתפתחות רעיונותיו בתקופה זו דרך קריאה במאמרו הנודע 'תיאוריה של החשיבה' וכן בקטעים משלושת ספריו פורצי הדרך מאותה תקופה:  'ללמוד מן הנסיון', 'יסודות הפסיכואנליזה' ו'טרנספורמציות- שינוי מלמידה לצמיחה'. נדון בין השאר בכמה מהמושגים שהציע: פונקציית אלפא, יחסי מכל-מוכל, הלינקים (L,H,K),  קטגוריות הרשת, התנועה בין העמדות (PS-D),  טרנספורמציות לסוגיהן, והדגש על צמיחה ולא רק על תובנה בטיפול. דרך דוגמאות של ביון עצמו ושל המשתתפים נבחן את המשמעויות הקליניות   שיש למושגים  אלה  בחדר הטיפולים.

הרעיונות התיאורטיים והקליניים על הרגרסיה בטיפול פסיכואנליטי ילמדו בשני סמינרים עוקבים בסימסטר א' ו-ב'. רעיונות הרגרסיה התפתחו בקבוצה הבריטית העצמאית, בעיקר בכתיבתם של ויניקוט ובאלינט. בחלק I נתמקד בוויניקוט ובאופן שפיתח את חשיבותה הרבה של הרגרסיה כקו מרכזי בטיפול במטופלים עם הפרעות אישיות סכיזואידיות, נרציסיסטיות, גבוליות, והפרעות פסיכוטיות, וגם במצבים טיפוליים קשים במטופלים נוירוטיים. לפי מחשבת הרגרסיה, בטיפול פסיכואנליטי במטופלים שהיה כישלון בהתאמה לצורכיהם המוקדמים, צריך שתתרחש בטיפול רגרסיה עד לפני המקום או עד למקום שהשתבש בהתפתחות המטופל, ואז בתוך חוויה עכשווית-ממשית של קשר ראשוני בטיפול, לחיות מחדש ולתקן  עם המטפל את מקום הכשל. כך הרגרסיה נותנת הזדמנות חדשה לתיקון היסטוריית-העבר המוקדמת של המטופל ולהתפתחות נפשית חדשה. ננסה להבין את המשמעות הטיפולית של דברים אלה, ואת הרדיקליות הגדולה שיש בהם מבחינת החשיבה והמעשה הטיפולי.

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

בסדנה נקרא ביחד ארבעה מהסמינרים מסאו פאולו שניתנו על ידי ביון בשנת 1975- מס. 5, 6, 7, 8. דרך ארבעת סמינרים אלה נוכל לשוחח על ההתבוננות של ביון על הקליניקה. נוכל לחוש את קו התפר בין מאמריו התיאורטיים לבין עמדתו הקלינית.
נעסוק במטופלים שמתקשים לעכל את חומרי הטיפול ונשארים ברמה הקונקרטית. ביון מציג כאן מלאכת מחשבת על האופן בו חומרים בסיסיים כמו מזון לגוף עוברים התמרה למזון נפשי דרך התובנות הפסיכואנליטיות.
בסמינרים אלה נעסוק במושג ייחודי לביון שלא זכה לתהודה רבה וביון מגדיר אותו כדחף הקיום - THE URGE TO EXIST.  זהו דחף אוטומטי הכופה עצמו עלינו. הוא שונה מדחף החיים של פרויד. זה דחף המשאיר אותנו בחיים גם כשאין לנו רצון חיים. חקירת דחף זה חשובה ועוזרת להבין מטופלים שחיים בלא לחיות באמת.
בסמינרים אלה עוסק ביון, בין היתר, גם במצוקה של המטפל. המטפל הפסיכואנליטי שכל הזמן לומד; לומד עוד ועוד וככל שהוא לומד, הוא יודע כמה אינו יודע. זה תהליך אין-סופי. ביון מראה שאם המטופל לא מתגמל אותנו בכלל על תהליך ארוך וקשה זה, אנחנו הולכים ומתרוששים. מכאן עולות באופן מיידי התובנות של ביון על היחסים בין המכל למוכל. אנו זקוקים לנתינה של המטופל על מנת לשרוד כמטפלים.

״אחרי ביון, הטכניקה הקלינית נעשתה הרבה יותר קשה מאשר לפניו...הפרקטיקה האנליטית נהייתה יותר עשירה, יותר מרטיטה ואולי גם יותר יעילה לפציינטים שלנו וזה הכי חשוב...״, כותבת איזבל לוזריאגה
(W.R. Bion, Between Past and Future, 2000).
ביון בונה את הטכניקה ה״ביוניאנית״ בהמשך לרעיונותיהם של פרויד וקליין ומהם הרחק הלאה.  נלמד אותה כפי שהיא מתפתחת מראשית כתיבתו על עבודה עם קבוצות ועם פסיכוטים ועד לכתביו המאוחרים. נלמד מושגים שלו כמו מכל-מוכל; alpha function; beta elements; past present-ed ; here and now ; reverie ;observation ;intuition ;attention ;becoming the analyst וכמובן 'על ללא זכרון ותשוקה'  ועוד.
נשלב בסמינר קריאה של טקסטים תיאורטיים וקליניים של ביון.

בחלק II נמשיך בגילגולי מחשבת הרגרסיה אצל ויניקוט וממשיכיו - מטופליו מרגרט ליטל, גאנטריפ, ומסעוד חאן, ולאחר מכן – בולאס, שהיה מטופלו של חאן. כן יצורפו דברים שכתב הפסיכואנליטיקאי היפני דוי. בנוסף, יודגמו גלגולים עכשוויים של מחשבת הרגרסיה בארה"ב (סטוארט פייזר + אשל). כתיבתו המאוחרת של ויניקוט הוסיפה אפשרויות חדשות ורדיקליות למחשבותיו אלה על הטיפול הנפשי במצבי שבר מוקדמים וחרדה-בלתי-ניתנת-לחשיבה ולחוויה – החל במאמרו החשוב מאוד "פחד מהתמוטטות" ( נכתב כנראה ב- 1963?, פורסם ב- 1974),

והמשכו במאמרים "הפסיכולוגיה של השיגעון" (1965) ו"מושג הרגרסיה הטיפולית בהשוואה לזה של ארגון ההגנות" (1967), שפורסמו כולם לאחר מותו, ומאמרים ממשיכים של קלייר ויניקוט, אוגדן, אייגן, ואשל. מתוך כל אלה נתמקד ונבחן בעבודה הטיפולית את מהות ומשמעות האפשרויות הרדיקליות האלה של נוכחות המטפל והתחברותו למטופל בתוך אימת התמוטטות מוקדמת.

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

בסמינר נסקור את התפתחות הזרם העצמאי הבריטי ובתוך כך נתעכב  על תרומותיהם של תיאורטיקנים בולטים מתוך הקבוצה. בעוד שעבודתו של וויניקוט, ההוגה הבולט ביותר בזרם העצמאי, מוכרת היטב, יש עניין רב גם בתרומותיהם של מחברים מחדשים נוספים בקבוצה זו. החל מפאולה היימן, דרך מריון מילנר, נינה קולטארט, מסעוד חאן, ועד בולאס.
קבוצה זו החלה את דרכה בעת העימותים בין אנה פרויד למלאני קליין (אז כונתה הקבוצה האמצעית), אך בהמשך פיתחה גישה עצמאית משלה. נתבונן בסוגיות קליניות נבחרות המשקפות את רוח העצמאיים, כגון משחק הגומלין בין מציאות נפשית פנימית והסביבה, היחס להעברה - השימוש והשימוש לרעה בפירושי העברה, היחס להעברה-נגדית, התרומות והחדשנות בנושא חלומות ויצירתיות.

נכיר את חשיבתו הפוריה והמקורית של אנדרה גרין מהדמויות הבולטות בפסיכואנליזה העכשווית. בהיותו נטוע באסכולה הצרפתית מחזיק אנדרה גרין במושג הדחף, אולם מבחינתו לא ניתן לחשוב את הדחף בלי לחשוב אובייקט. הוא מציע מודל תאורטי וקליני אשר בו הזוג דחף-אובייקט הוא התא היסודי.

נקרא טקסטים נבחרים ונבחן לעומק מושגי יסוד בחשיבתו:נוכחות והעדר,יצוג וסמבוליזציה,מושג הגבול,השלילי,הלוצינציה שלילית, מבנה ממסגר,השיח החי,תהליכים שלישוניים, האם 'המתה'.

נעסוק בתאוריית הטכניקה הייחודית שהוא מציע ובתרומתו להבנה ולעבודה עם מטופלים הסובלים מהפרעות קשות. 

זוג הפסיכואנליטיקאים סזר ושרה בוטלה עוסקים באפשרות גישה למצבים שאינם ברי-ייצוג. המטפל קולט את התחושה האיומה שבאימת הריק ואת הסיוט של האין. בלי דעת, מתוך נפש הנכרכת בנפש, הוא מוכן להיות הכפיל ולהתמסר לתנועה רגרסיבית בעלת איכות סיוטית של שממת החשיבה הריקה ודהיית מנגנון הייצוג עד לקריסתו. המטפל פוגש את שממת הריק ובתוך כך מתאפשרת אצלו עבודת הפיגורביליות. מתוככי נפשו של המטפל מופיעה צורה במקום בו לא הייתה צורה. עבודת הפיגורביליות של המטפל מעוררת את אותה היכולת אצל המטופל. הפצעת הדימוי בחדר החושך של המטפל מאפשרת למטופל את הפעלת אפשרות הייצוגיות.

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

בסמינר יידונו התפתחויות ורעיונות חדשים תיאורטיים וקליניים בהגותו של ז'אן לפלאנש, שנובעים מן המהלך הייחודי שעשה מתיאוריית הפיתוי המצומצם לתיאוריית הפיתוי המוכלל. בעוד שפרויד זנח את השערתו על פיתוי ממשי כגורם לניורוזות, ובעיקר לנוירוזה ההיסטרית, לפלאנש חוזר לתיאוריית הפיתוי של פרויד ומנסח אותה באופן שונה מאוד: בעיניו הפיתוי הוא מהותי וממשי ליחס הראשון – ליחסיו ההכרחיים של כל תינוק עם המבוגרים בסביבתו, שבהם תלוייה הישרדותו. הדחפים המיניים של החיים ושל המוות מתהווים בילד כתוצאה מן הפיתוי הראשיתי, אך המסרים אינם  עוברים באופן ישיר מן הלא-מודע של ההורה לילד, אלא בתהליך של תרגום, והוא העומד ביסוד ההבנייה של הנפש האנושית וביסודו של הלא-מודע.

לפלאנש מבדיל בין פיתוי ראשיתי - פיתוי מוקדם שמתייחס לטיפול ולמגע הגופני המשמעותי ביחסים בין הורים לילדים, ופיתוי ילדי - שהוא הניצול המיני של ילד בידי מבוגר. בפיתוי ילדי המסרים המגיעים אל הילד מעולם המבוגרים הם מסרים טראומטיים שאינם ניתנים לתרגום, אלא יש "החדרה" של המסרים, והם מוטבעים בנפש ונשארים סמוכים למודע כגוף זר, וההגנה כנגדם אינה הדחקה אלא פיצול. המפגש היסודי עם הפיתוי הראשיתי שב ומתממש באנליזה, הודות לנכונות ולאקט ההענקה של האנליטיקאי.

אנטונינו פרו מציע מודל תיאורטי  של הפעילות הנפשית והמעשה הטיפולי, ששורשיו במפגש הפורה שלו עם רעיונותיו של ביון. המודל עוסק בהתמרה (טרנספורמציה) וצמיחה נפשית. ההתמקדות היא לא בתכנים של החשיבה, אלא במיכל, במנגנון הנפשי ההופך את החשיבה לאפשרית. תשומת הלב מוקדשת לא לפעילות פרשנית של פענוח הלא-מודע, אלא לצורך בבניה, איפשור ופיתוח היכולת לחשוב מחשבות והיכולת לחלימת מחשבת החלום בעת ערות.
בעקבות פרו והפסיכואנליטיקאי האיטלקי שממשיך אותו, סיוויטרזה, נתעמק בתורת השדה הביוניאני. נחוצה מערכת יחסים עם מטפל זמין וקשוב כדי לפתח את היכולת להרגיש,לחשוב, לחלום. המטופל והמטפל יוצרים שדה  התייחסותי רגשי. השדה הוא זמן-מקום-מרחב  אשר בו מתרחש המפגש עם כל מה שמביא לתוכו הזוג הטיפולי. בשדה מתעוררות סערות רגשיות ומתקיים זרם לא-מודע של הזדהויות השלכתיות של שני המשתתפים. המטופל שמוגדר כ"העמית הטוב ביותר של  המטפל" מאותת על מחסומים וכשלים ביכולת ההכלה וההתמרה של החוויה הרגשית. נפשו של המטפל ואופן תפקודו נכנסת לשדה  בכל כובדה, תוך תשומת לב לכשלונות ביכולת ההכלה ולזרימה הלא-מודעת של השלכותיו שלו לתוך השדה. השדה מתרחב ברצף מתמיד של מיקרו-התמרות. נכיר את המושגים הקשורים לשדה: אלפאבתיזציה, פרשנויות חלשות, טיפוסים ודמויות, הולוגרמות אפקטיביות, נגזרות נרטיביות, נקודות מבט.

כנהוג במסורת הפסיכואנליטית, גם ויניקוט ואוגדן לעתים המחישו את רעיונותיהם דרך וינייטות קליניות קצרות או תיאורי מקרה מפורטים. חומרים אלו הנם רב-שכבתיים: הם לוכדים בחובם אמירה תיאורטית אך לא פעם גם תהייה וחיפוש, פיסה מהתיאוריה הקלינית האישית של הכותב, ותיאור רגע - כנראה חשוב לו - במפגש שבינו לבין המטופל עליו מסופר.
בסמינר נקרא, משפט אחר משפט, קטעים מתוך וינייטות קליניות של ויניקוט ואוגדן - חלקן מוכרות וחלקן פחות מצוטטות - ונחשוב אותן מחדש בקבוצה. באמצעות קריאה זו, כפי שכתב אוגדן עצמו: "אנו לא רק דנים ברעיונות של המחבר, אלא משקיעים עצמנו אינטלקטואלית ורגשית בדרך שבה המחבר חושב/כותב, איך הוא מדבר, מה הוא מוקיר, מי הוא, מי הוא הופך להיות, ואולי חשוב מכול, מי אנו הופכים להיות בעקבות חווית הקריאה יחדיו של החומר" (אוגדן, 2009 [2013], עמ' 75).

מאז ימי פרויד הייתה הפסיכואנליזה ביקורתית כלפי כל גילוי של דת ואמונה. בשנים האחרונות ניכר שינוי בגישה זו, ותפיסות רוחניות ודתיות זוכות להכרה ולעתים אף לעידוד. אחד ממבשריו ומוביליו של תהליך זה הוא מייקל אייגן, שמציע שינוי רדיקלי באופן בו אנו מבינים את הטיפול הפסיכואנליטי. "טיפול עשוי לערב כישרון", הוא כתב, "אך זוהי גם צורה של תפילה". בקורס נעמוד על תרומותיו הקליניות של אייגן וכן נקרא בספריו ומאמריו העוסקים באמונה, אקסטזה והפסיכואנליטיקאי כמיסטיקן. נחקור את מקורות ההשראה שלו בכתבי ביון וויניקוט, וכיצד קריאתו בהם הובילה לטיפול החדשני שהוא מציע, הפתוח לרבדים הרוחניים של הקיום אצל המטופל, ולא פחות מכך – אצל המטפל.

המימד הרוחני במשנתו של ויניקוט משתקף בהגותו הפרדוקסאלית: האמונה העמוקה "שאצל בני אדם לא יכולה להיות הפרדה אלא רק סכנת הפרדה...איך זה שהפרדה  זו ...מתרחשת בפועל, למרות חוסר האפשרות שבהפרדה? יש לקבל את הפרדוקס" (משחק ומציאות, עמ' 127).
מעבר למופע הגלוי של התופעות המטריאליות המובחנות קיים מימד פוטנציאלי רוחני,סמוי מן העין ועמוק של אחדות, שלמות, חבור, התהוות גומלין ושזירות. ריפויה של הנפש מונח בחזרה למימד זה - לחוויית אחדות שמאחה את הנפש השבורה ומשיבה לה חוויית ממשות קיומית.
המטפל הוויניקוטיאני, כמו האם ששרויה במשוקעות אימהית ראשונה, משהה את נפרדותו המטריאלית ומטפח מימדים רוחניים של אחדות, התמסרות, סבלנות, אהבה ללא תנאי, חכמה וחמלה. יכולתו הרגשית-רוחנית לשמור על שקט וחיבור,  גם לנוכח גילויי תוקפנות של העצמי השבור של המטופל הסובל, עשויה להפחית את ייאושו, לאפשר לו לברוא  מציאות חיצונית וגם להשתמש בה.
נקרא ביחד את ויניקוט, ונחווה את התרוממות הרוח במפגש עם הפיוטיות שלו, שבאופן פרדוקסאלי ממזגת אניגמאטיות ונחישות צלולה. נחבר את הקריאה לווינייטות קליניות, שבהן נראה את הממשות שנבראת שוב ושוב במהלך ההתפתחות הרגשית והטפול הפסיכואנליטי על ידי אחדות רגשית-רוחנית.

 

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

הסמינר מכוון להכרת תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לחשיבה הפסיכואנליטית ולטכניקה הטיפולית. נתבונן ונכיר מקרוב את היסודות והפיתוחים התיאורטיים והקליניים של משנתם של קוהוט ושל תלמידיו.  נתמקד ונדון בצרכי העצמי ובמהות ההיענות הנדרשת להתהוותו וביסוסו, תוך השוואה בעיקר לפרדיגמה הויניקוטיאנית. בהמשך, נדון בהיבט הטיפולי של משנתו של קוהוט, תוך התמקדות במהות הפתולוגיה של העצמי והתהליך הטיפולי המותאם לה. נפגוש ונתעמק במושגים שונים ממשנתו של קוהוט – אמפתיה, זולתעצמי, כשל אמפתי, היענות אופטימלית, התמרות של העצמי – ונתבונן בהם בהקשר למושגים המקבילים והשונים במשנתו של ויניקוט ובגישות פסיכואנליטיות משיקות נוספות (באלינט, ביון, מיטשל, ואחרים).

ויניקוט (1967, "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד") כותב: "הפסיכותרפיה... בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא... ולהאמין שאם אעשה אותה מספיק טוב, ימצא המטופל את העצמי שלו, ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי".
השבה עמוקה כזו מתאפשרת דרך עמדה נפשית ייחודית אליה מתמסר המטפל. בסמינר ננסה לחקור ו"להחיות" בינינו עמדה זו, מפרספקטיבות של כותבים שונים ובעזרת חומרים קליניים שיביאו המשתתפים.
נדון בטיבה של נוכחות טיפולית המאפשרת את מחיקתה כאובייקט וכסובייקט, בכדי להוות מצע להנצת הסובייקטיביות של המטופל (גרין), ובאתגר שבהשגתה של עמדה שאינה-פולשנית ועם זאת נוכחת ומחזיקה ב"מרחק הנכון" (באלינט), תוך חיפוש אחר שפה נוגעת ומחייה (קינודוז, אוגדן). נחשוב על ההתמסרות לתהליך המפגיש את נפשו של המטפל עם מקומות עוצמתיים ובלתי-נודעים בתוכו, הנוגעים בחוויות חרדה ראשוניות (סימינגטון, אשל), תוך העמקה במושגים: Live an experience together"" (ויניקוט), "Negative capability" (ביון, בעקבות קיטס) ועוד.

 

במשך העשורים האחרונים, יש בפסיכואנליזה התמקדות הולכת וגדלה בלא-מודע הלא-מודחק, שבהבדל מהלא-מודע המודחק הפרוידיאני, מכיל חומר שלא יכול היה להיות מודחק, אלא הוא דיסוציאטיבי-מנותק או מפוצל עד חסר-ייצוג, וכולל שני אזורים שונים: אזור הלא-ידוע הדיסוציאטיבי הטראומתי שנותר ברמה של ייצוג חלש או חלקי, והאזור הבלתי-ניתן-לידיעה ולחשיבה, במיוחד מעמקים טראומתיים של אימה  והתמוטטות, שם הלא-מודע הלא-מודחק הוא לא-נחווה, לא ניתן-לחשיבה וללא-ייצוג, ולכן מעֵבר לגבולות רמת הייצוגים וחשיבה-ידיעה K)) בטיפול. 

נתמקד בביון ובפריצות הדרך שעשה אל תוך שני אזורי הלא-מודע הלא מודחק: (I) ביון המוקדם או המרכזי, ועבודה טיפולית ברמת הייצוג החלקי או החלש באמצעות הכלה, פוננקציית אלפא, ייצוגים בעבודת החלום, בחיבור אינטרסובייקטיבי או בתיאוריות השדה האנליטי – טרנספורמציה ב- K. (II) ביון והאזור הכי טראומתי, הבלתי-ניתן-לידיעה ולחשיבה, שעליו כתב במיוחד בכתיבתו המאוחרת, והדגיש  את גודל הקושי והקריטיות שיש בטיפול בהיות(being and becoming O) , בהתנסות, בחיבור לאימת ה-O הלא-ניתן-לחשיבה, ובהתמודדות עם העוצמות הרגשיות של קטסטרופה מנטלית.  בקורס נתמקד (בקצרה) בדברים שכתב ושנכתבו עליו,  נחבר אותם לדברים שכתב ויניקוט על התמוטטות מוקדמת, ובמיוחד נחשוב על משמעותה האונטולוגית (ולא האפיסטמולוגית) של נוכחות המטפל והחיבור עד-אחדות  (at-one-ment)  עם-המטופל בתוך העבודה הקלינית באיזורים אלה..

(סדנה מרוכזת בסמסטר ב')

(סדנה מרוכזת בסמסטר ב')

 

עמדתו של ד"ר אנטונינו פרו, עמדת 'השדה הבי-פרסונלי', מתייחסת לטיפול כשדה פוטנציאלי לפיתוח המיכל/החשיבה של המטופל.

במסגרת המפגשים שלנו אציג עמדה זאת וכן מספר מונחים שפיתח: אלפאביתיזציה (alphabetization), קדם-אלמנטים (proto-elements) של ה-mind, דמויות (characters), נרטיבים (narrative derivative) ומיקרו-התמרות (micro-transformations).

בעבודתו הקלינית שם פרו את הדגש על האופן שבו מקבל וממיר המטופל את הפירוש הטיפולי, ומראה כיצד הוא קורא את תגובתו של המטופל באופן מטפורי ומבין בעזרתה האם התקבל הפרוש שלו או שמא נדחה.

תיאור המושגים והגדרת השדה הבי-פרסונאלי יהוו בסיס לקריאה צמודה במספר הדרכות קבוצתיות שקיים פרו בסן פאולו בשנת  1996, וכן יעזרו בהבנתם. פרו משתמש לעיתים בדימויים מעולם המטבח והבישול החביבים עליו,  ברוח דימוי זה, נתארח במטבחו ונתחקה יחד על רזי הבישול שלו.

(סדנה מרוכזת בסמסטר ב')

בשנים האחרונות מתמקד תומס אוגדן בפרשנות-מחדש של כמה מהרעיונות המרכזיים של וויניקוט וביון. התמקדותו הנה באופן שבו השיח האנליטי הייחודי הנוצר בין כל צמד מטפל-מטופל ספציפי מחייה אזורים נפשיים ומשיב בהם רוח חיים. לצד זאת, עוסק אוגדן בפיתוח ובהמשגה של פסיכואנליזה ממוקדת חוויה. הוא מבסס את חשיבתו על המושגים הקלאסיים אך לוקח את המשגותיו בנוגע לשאלה "מה הם הדברים החשובים ביותר בתהליך האנליטי?", צעד אחד קדימה.

אוגדן חושב את עצמו, בראש ובראשונה, כאדם העוסק ביצירה וכאדם שיצירתו רקומה ממילים. הרבה מהטקסטים שלו עוסקים במוסיקה האנליטית, והוא מאזין לצליל של המילה לא פחות מכפי שהוא מקשיב לתוכן שלה. ב- 2019 הוציא אוגדן מאמר שאותו הוא רואה כמאמר החשוב ביותר בקריירה שלו, ובמסגרתו המשיג את ה"פסיכואנליזה האונטולוגית". עבורו, מסכם המאמר הזה את עיקרי ההגות שלו, שאותה פיתח לאורך כארבעה עשורים. הפסיכואנליזה האונטולוגית ארוגה, מבחינתו, מצורות היסוד של חשיבתם של וויניקוט וביון, חשיבה שמתמקדת ביצירה, בחיות, בחלימה ובניסיון לפענח את ה"אמיתי". הקורס  הנוכחי יעסוק בכמה ממאמריו המרכזיים של אוגדן, בהקשרים אלו.

הקורס מהווה הזדמנות לחלוק מעט מן ההשראה ורוחב היריעה יוצאי הדופן שאוגדן מציע ומהווה. על פי מיטב המסורת ה"אוגדונית", הקורא שותף פעיל ליצירה-מחדש של הרעיונות המקוריים כאשר תהליך הכתיבה-קריאה-כתיבה מהווה צורה נוספת של הדיאלקטיקה העשירה המתקיימת בין המטופל והמטפל.

 

הנושאים:

1. אזורים של "חיות" נפשית – תפקיד האנליטיקאי/ת והתהליך האנליטי:

Analyzing Forms of Aliveness and Deadness of The Transference-Countertransference (1995). International Journal of Psycho-Analysis, 76: 695-709.

Reading Winnicott. (2001). The Psychoanalytic Quarterly, Vol. LXX (2). 299-323.

Fear of Breakdown and the Unlived Life. (2014). Int. Journal of Psycho-Analysis, 95(2):205-223.

2. בין "החזקה" ל"חלימה":

Reverie and Interpretation. (1997). The Psychoanalytic Quarterly, 66: 567-595

An Introduction to the reading of Bion. (2004). The International Journal of Psycho-Analysis, 85(2): 285-300.

On holding and containing, being and dreaming. (2004). International Journal of Psycho-Analysis, 85: 1349-64.

On talking-as-dreaming. (2007). International Journal of Psycho-Analysis, 88(3): 575-589.

Dreaming the Analytic Session: A Clinical Essay. Psychoanalytic Quarterly., 86(1): 1-20.

Intuiting the Truth of What's Happening; On Bion's "Notes on Memory and Desire". (2015). Psychoanal. Q., 84(2). 285-306.

 

3. לשזור יחד את וויניקוט וביון – המארג העכשווי של תומס אוגדן

How I Talk With My Patients. (2018). Psychoanalytic Quarterly, 87(3): 399-413.

The Feeling of Real: On Winnicott's "communication and Not Communication Leading to a Study of Certain Opposites." International Journal of Psycho-Analysis, 99(6): 1288-1304.

Ontological Psychoanalysis – Or "What Do You Want to Be When You Grow Up?"  (2019). Psychoanalytic Quarterly, 88(4): 661-684.

Toward a Revised Form of Analytic Thinking and Practice: The Evolution of Analytic Theory of Mind. (2020). Psychoanalytic Quarterly, 89(2): 219-243.

(סדנה מרוכזת בסמסטר ב')

הסדנה תעסוק בשני מאמרים מתוך ספרו האחרון של אוגדן:

Reclaiming unlived life: experiences in psychoanalysis.

המאמר הראשון, On three forms of thinking: Magical thinking, dream thinking, and transformative thinking, מכיל בתוכו שני היבטים. מחד, הוא מהווה סיכום מצוין של העקרונות המרכזיים של חשיבתו האינטרסובייקטיבית של אוגדן כפי שנהגתה בעשרים וחמש השנים האחרונות: הצורך הנפשי הבסיסי ביותר בחלימה ולצידו חוסר היכולת לחלום; התנועה בין סובייקטיביות לאינטרסובייקטיביות כיוצרת את המשמעות הנפשית; המפגש הטיפולי האינטרסובייקטיבי כמאפשר חלימה באזורים הקשים ביותר של הנפש; ה- reverie של המטפל כשדה שבו נוצר השלישי האנליטי; ועוד. מאידך, מאמר זה צועד צעד קדימה, בהציגו צורת חשיבה נוספת, רדיקלית יותר מחלימה ומחלימה משותפת, והיא החשיבה הטרנספורמטיבית, המייצגת שינוי רדיקלי, תשתיתי, במערך הנפשי של האדם, באופן שבו הוא תופס את עצמו ואת העולם שבו הוא חי.

המאמר השני, Intuiting the truth of what’s happening: On Bion’s “Notes on memory and desire”  הולך למקום נועז אף עוד יותר. הוא מציע וויתור על  החשיבה הדיאלקטית, שאפיינה את אוגדן לאורך כול שנות כתיבתו, לטובת צורת חשיבה אחרת, המבוססת על האפשרות של המטפל להיעשות-לאחד עם עולמו הנפשי של המטופל. חשיבה זו מבוססת על עקרונות תיאורטיים שונים, ובוודאי גוזרת סוג אחר של עבודה קלינית, יוצאת דופן, מטלטלת ומעוררת מאוד למחשבה. 

(סדנה מרוכזת בסמסטר ב')

בשנים האחרונות מתגלות הקלטות של סמינרים והדרכות של ביון, אשר לא פורסמו קודם לכן. אלה כוללים את הסמינרים בלוס אנג'לס ובבואנוס איירס (סוף שנות ה-60) והדרכות בברזיל (שנות ה-70), שהתפרסמו לאחרונה כספרים (ביון בלוס אנג'לס, 2017/2013;  ביון בברזיל, 2017; ביון בבואנוס איירס, 2018). בסדנה נקרא בסמינרים ובהדרכות הללו, ונקשר אותם לחשיבה של ביון באותן תקופות.

(סדנה מרוכזת בסמסטר ב')