קורסים - ויניקוט, ביון והעצמאים בפסיכואנליזה*

זיגמונד פרויד דחה את ידו המושטת של תלמידו, שאנדור פרנצי, לאחר ששמע אותו קורא באוזניו את מאמרו 'בלבול השפות בין המבוגרים לילד'; בכך הרחיב פרויד את הקרע בין המודל הגורס כי פתולוגיה נוצרת בתגובה לטראומה ממשית, לבין תיאוריית המיניות הילדית המייחסת פתולוגיה לפנטזיות אדיפאליות ואחרות. עד היום נחשב פרנצי לאחד מפורצי-הדרך בפסיכואנליזה, בתובנות שהציע בנוגע לקשר בין טראומה לדיסוציאציה. בסמינר זה נקרא בכתביו של פרנצי, לרבות במאמרו 'בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה', אשר הקדים את זמנו והרחיק מעליו את פרויד ואת הקהילה הפסיכואנליטית. נעקוב אחר המתח בינו לבין פרויד בסוגיות הטראומה ותוצאותיה; נתחקה אחר תרומותיו יקרות-הערך של פרנצי, בצד התבוננות בנקודותיו העיוורות; ונתעמק במושגים: הזדהות עם התוקפן, אטומיזציה, התינוק המלומד, הטרור של הסובלים, דחף המוות של הילד הלא-רצוי, צביעות מקצועית, ועוד.

השבר הבסיסי הינו שבר שנוצר בחיבור הראשוני בין התינוק לבין אימו, המטביע את חותמו בנפשו של האדם. שבר זה יבוא לידי ביטוי בהמשך חייו של האדם במגוון רחב של פתולוגיות נפשיות. גם מיכאל באלינט וגם הרולד סירלס טוענים שעל מנת לטפל בפסיכותרפיה פסיכואנליטית במטופלים שמאחורי סיבת פנייתם לטיפול עומד קיומו של שבר בסיסי, יש לאפשר קיומו של תהליך רגרסיבי משמעותי, וזאת על מנת להגיע לאזור השבר הבסיסי ולאחר מכן לצאת ממנו באופן חדש וטוב יותר. מסע טיפולי שכזה דורש מהמטפל להתייצב בטיפול עם עמדה טיפולית מיוחדת. המאפיינים הקליניים של אזור השבר הבסיסי והעמדה הטיפולית הנדרשת על מנת להגיע אליו הם הנושאים שנתמקד בהם במהלך הקורס. גישתם של מיכאל באלינט והרולד סירלס לגבי סוגיות אלה דומה, אך גם שונה. באלינט מתכנס לעבר יחסי-אובייקט ראשוניים, בהם האינטראקציה עם מטפל והמסגרת הטיפולית מהווים סביבה ראשונית   לא-אובייקטלית (כמו אויר, מים, אדמה), ומספקים נוכחות ראשונית הכרחית ומיטיבה; בעוד סירלס נע לכוון התחברות עמוקה של מטפל ומטופל, שמצליחים להגיע דרך קשר סימביוטי אמביוולנטי (תלות מערערת) לקשר סימביוטי פרה-אמביוולנטי (תלות מיטיבה).
ההשוואה בין הדומה והשונה בשתי הגישות מרחיבה ומחדדת את המבט על אזור השבר הבסיסי ומספקת למטפלים הכרות ראשונית עם הגישה הטיפולית הנדרשת על מנת לעבור את המסע הזה בהצלחה.

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

המודל האינטגרטיבי של וורמוט להתמודדות עם הלא-ידוע בפסיכואנליזה (2013) מציע אפשרות מקיפה וחדשנית לתאר את מלוא רוחב היריעה של העבודה הפסיכואנליטית. הוא מבדיל בין שלושה אזורים או שלוש אופנויות של תיפקוד נפשי, כאשר לכל אחד מהם דרגות שונות של דיפרנציאציה, מודלים פסיכואנליטיים מרכזיים שונים והשלכות קליניות שונות עבור המטפל: חשיבת-הגיון, טרנספורמציות ב- K, טרנספורמציות ב- O. מודל זה ישמש כהקדמה ללימודים במסלול לשם מיפוי ההתפתחויות התיאורטיות והקליניות בפסיכואנליזה, כשהתפתחויות זרם העצמאיים מתמקדות באזור 2 – טרנספורמציות ב- K (Knowledge – ידיעה): ביון המוקדם, אוגדן, פרו, בולאס, מאטי, דה מוז'אן, בוטלה ובוטלה; ובאזור 3 – טרנספורמציות ב-O, כשעוסקים באזור הכי לא-ידוע, לא-ניתן-לחשיבה ולא-נפרד של תיפקוד נפשי: ויניקוט, מילנר, ביון המאוחר, לאקאן המאוחר.

מיפוי נוסף שממשיך ומפתח כיוון זה הוא לפי חלוקה ללא-מודע מודחק ולמצבי לא-מודע לא-מודחק, וספקרום של חיבור התאחדותי של מטפל-ומטופל בעבודה הקלינית, שנע בין נפרדות עד להיות-באחד (אשל, 2021).

סדנה בת מפגש אחד ביום ה' ה- 06/02/2025 בין השעות 16:00-20:30.

סדנה בת שני מפגשים בימי חמישי ה- 27/02/2025 וה- 06/03/2025.

שדה הטראומה מייצר עיוות במרחב הזמן, המקום והקשר הבין-אישי ומפצל את העצמי לחלקים דיסוציאטיביים. בשדה זה פועלים שני כוחות מנוגדים בעלי עוצמה גדולה. האחד מנסה להקפיא ככל יכולתו את זרם החיים במטרה למנוע פגיעה נוספת. השני מנסה לחזור לחוויה הטראומטית המקורית בכדי ליצור תיקון. זהו הכוח האחראי על כפיית החזרה, המהווה בסיס ליצירת הפסיכופתולוגיה. תיאורית הטראומה מאפשרת לנו להבין את המבנים והיחסים  הנוצרים בשדה הטראומה, במטופל, במטפל, וביניהם. על בסיס הדברים הללו נבין מדוע נדרש המטפל להיכנס למרחב הטיפולי ולהפוך לחלק ממנו. נדרשים שניים בכדי להפוך את הטראומה של האחד לאנושית ולהגביל את פעולת מנגנון כפיית החזרה המשחזר את הטראומה. במהלך הקורס ניגע בדרכים השונות המאפשרות לצאת מהשחזור לדרך חדשה שיש בה יצירה הדדית, המארגנת מחדש את מרחב הזמן המקום והקשר האנושי.

מנגנון החזרה הכפייתית, שהוצג על-ידי פרויד ב-1914 והומשג מאז שוב ושוב לאורך השנים ועל-פי גישות שונות, מהווה בו זמנית מנגנון פתולוגי המשחזר שוב ושוב את הדינאמיקות הטראומתיות הקשות ביותר של האדם, ומאידך, טומן בחובו גם סיכוי לשינוי. מנגנון זה הוא תוצאה ישירה של העובדה הנפשית הכואבת על-פיה, כאשר הנפש עוברת טראומה – כאירוע, כתהליך התפתחותי או אפילו מתוך מפגש עם פנטזיה בלתי-נסבלת -  נוצרים בה חלקים דיסוציאטיביים, שלא ניתן לגעת בהם, לחוות אותם. חלקים אלה, מחד, מודרים מנפש האדם, אך, מאידך, האדם מרגיש שהוא חייב לחזור אליהם על-מנת "לקחת אותם פנימה", כלשונו של עמנואל גנט, לאסוף אותם אל תוך נפשו, ובכך לרפא את הפגיעה והפצע המקורי. הם הופכים לרוח רפאים רודפת, חזרתית, המחכה לחזור לחיים אך לא מאפשרת חיים כלשהם. הסדנה תעקוב אחר כמה מההמשגות המרכזיות של מנגנון החזרה הכפייתית, ושל ההתמודדות עם האתגר הטיפולי שהוא מעמיד לפנינו, החל מזו של פרויד, דרך זו של ויניקוט, ועד ההמשגה  האינטרסובייקטבית/התייחסותית בפסיכואנליזה, בדגש אל חשיבתם של פול ראסל ופיליפ ברומברג.
חומרי הקריאה:
פרויד, ז. (1914): היזכרות, חזרה ועיבוד. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב, עם-עובד, 2002, עמ': 114-119.
ויניקוט, ד.וו. (1963): פחד מהתמוטטות. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב, עם-עובד, 2009, עמ': 300-287.
ויניקוט, ד.וו. (1954): היבטים מטא-פסיכולוגים של רגרסיה. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב, עם-עובד, 2009, עמ' 137-120.
Russell, P.L., (1998): The Role of Paradox in Repetition Compulsion. In: Teicholtz, j., and Kriegman, D., (Eds): Trauma, Repetition and Affective Regulation: The Work of Paul Russell.

Bromberg, P.M (2006): Introduction: When Reality Blinks. In: Awakening the Dreamer: Clinical Journeys. pp: 1-27.  
סדנה מרוכזת בת מפגש אחד בחופשת הקיץ ביום חמישי ה- 03/07/2025.

ויניקוט נחשב לתיאורטיקן פורץ דרך שהיה בדיאלוג  מתמיד עם  פרויד וקליין, אך בהמשך פיתח את רעיונותיו הרדיקליים אודות ההתפתחות הנפשית. תפקיד חשוב ביותר נתן לסביבה כמעצבת את חייו של היחיד והיא אשר תקבע, במידה רבה, האם יחיה את חייו מתוך תחושת משמעות או מתוך הסתגלות כוזבת. תחושת החיות הייתה חשובה מאד לויניקוט ומושגים מרכזיים שהגה התייחסו לכך: יצירתיות מקורית, עצמי אמיתי ועצמי כוזב, אובייקט מעבר, הרס ובריאה, משחק ומרחב פוטנציאלי.
ויניקוט פיתח תיאוריה על ההתפתחות הרגשית דרכה הוא משרטט את הזיקה בין התינוק לאם, הילד והאם, האדם וסביבתו כמאפשרים או פוגעים בהתהוותו של היחיד כאדם שחייו נחווים כראויים לחיותם. בקורס נדון ונתעמק במושגים מרכזיים שפיתח מתוך מאמרים שכתב ובהקשרם לקליניקה.

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

ביון טען כי על המטפל הפסיכואנליטי לאמץ מספר קטן של  מודלים תיאורטיים בהם יעמיק וייתן להם משמעות אישית משל עצמו.  החשיבה הפסיכואנליטית של ביון הינה דוגמא מרתקת להמלצה זו, שהעשירה רבות את השפה הפסיכואנליטית.  אחד משיאיה המקוריים והיצירתיים  הינו 'התקופה האפיסטמולוגית' בשנים 1962-1965.  לאחר מותה של קליין ב- 1960, כשמעמדו מבוסס לאחר פרסום מאמריו החדשניים והמוערכים על הקבוצות ועל הפסיכוזות, ביון מבקש לעסוק במהותה של הפסיכואנליזה כדיסציפלינה ייחודית  השונה מהותית מכל דיסציפלינה מדעית  אחרת, בהיות הנפש מהות בלתי חומרית.  ביון עסוק  בניתוח החשיבה האנושית מנקודת ראות פסיכואנליטית - הוא בוחן כמעט בו-זמנית   את ההתפתחות החשיבה של הפרט החל  משלביה הראשוניים הקדם-מנטליים  ועד לרמות ההפשטה הגבוהות ביותר, וכן את  האופן בו ניתן להתבונן ולחשוב במפורט על המתרחש בשעה הטיפולית. בסמינר נעסוק בהתפתחות רעיונותיו בתקופה זו דרך קריאה במאמרו הנודע 'תיאוריה של החשיבה' וכן בקטעים משלושת ספריו פורצי הדרך מאותה תקופה:  'ללמוד מן הנסיון', 'יסודות הפסיכואנליזה' ו'טרנספורמציות- שינוי מלמידה לצמיחה'. נדון בין השאר בכמה מהמושגים שהציע: פונקציית אלפא, יחסי מכל-מוכל, הלינקים (L,H,K),  קטגוריות הרשת, התנועה בין העמדות (PS-D),  טרנספורמציות לסוגיהן, והדגש על צמיחה ולא רק על תובנה בטיפול. דרך דוגמאות של ביון עצמו ושל המשתתפים נבחן את המשמעויות הקליניות   שיש למושגים  אלה  בחדר הטיפולים.

הרעיונות התיאורטיים והקליניים על הרגרסיה בטיפול פסיכואנליטי ילמדו בשני סמינרים עוקבים בסימסטר א' ו-ב'. רעיונות הרגרסיה התפתחו בקבוצה הבריטית העצמאית, בעיקר בכתיבתם של ויניקוט ובאלינט. בחלק I נתמקד בוויניקוט ובאופן שפיתח את חשיבותה הרבה של הרגרסיה כקו מרכזי בטיפול במטופלים עם הפרעות אישיות סכיזואידיות, נרציסיסטיות, גבוליות, והפרעות פסיכוטיות, וגם במצבים טיפוליים קשים במטופלים נוירוטיים. לפי מחשבת הרגרסיה, בטיפול פסיכואנליטי במטופלים שהיה כישלון בהתאמה לצורכיהם המוקדמים, צריך שתתרחש בטיפול רגרסיה עד לפני המקום או עד למקום שהשתבש בהתפתחות המטופל, ואז בתוך חוויה עכשווית-ממשית של קשר ראשוני בטיפול, לחיות מחדש ולתקן  עם המטפל את מקום הכשל. כך הרגרסיה נותנת הזדמנות חדשה לתיקון היסטוריית-העבר המוקדמת של המטופל ולהתפתחות נפשית חדשה. ננסה להבין את המשמעות הטיפולית של דברים אלה, ואת הרדיקליות הגדולה שיש בהם מבחינת החשיבה והמעשה הטיפולי.

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

בסדנה נקרא ביחד ארבעה מהסמינרים מסאו פאולו שניתנו על ידי ביון בשנת 1975- מס. 5, 6, 7, 8. דרך ארבעת סמינרים אלה נוכל לשוחח על ההתבוננות של ביון על הקליניקה. נוכל לחוש את קו התפר בין מאמריו התיאורטיים לבין עמדתו הקלינית.
נעסוק במטופלים שמתקשים לעכל את חומרי הטיפול ונשארים ברמה הקונקרטית. ביון מציג כאן מלאכת מחשבת על האופן בו חומרים בסיסיים כמו מזון לגוף עוברים התמרה למזון נפשי דרך התובנות הפסיכואנליטיות.
בסמינרים אלה נעסוק במושג ייחודי לביון שלא זכה לתהודה רבה וביון מגדיר אותו כדחף הקיום - THE URGE TO EXIST.  זהו דחף אוטומטי הכופה עצמו עלינו. הוא שונה מדחף החיים של פרויד. זה דחף המשאיר אותנו בחיים גם כשאין לנו רצון חיים. חקירת דחף זה חשובה ועוזרת להבין מטופלים שחיים בלא לחיות באמת.
בסמינרים אלה עוסק ביון, בין היתר, גם במצוקה של המטפל. המטפל הפסיכואנליטי שכל הזמן לומד; לומד עוד ועוד וככל שהוא לומד, הוא יודע כמה אינו יודע. זה תהליך אין-סופי. ביון מראה שאם המטופל לא מתגמל אותנו בכלל על תהליך ארוך וקשה זה, אנחנו הולכים ומתרוששים. מכאן עולות באופן מיידי התובנות של ביון על היחסים בין המכל למוכל. אנו זקוקים לנתינה של המטופל על מנת לשרוד כמטפלים.

״אחרי ביון, הטכניקה הקלינית נעשתה הרבה יותר קשה מאשר לפניו...הפרקטיקה האנליטית נהייתה יותר עשירה, יותר מרטיטה ואולי גם יותר יעילה לפציינטים שלנו וזה הכי חשוב...״, כותבת איזבל לוזריאגה  (W.R. Bion: Between Past and Future, 2000).

ביון בונה את הטכניקה ה״ביוניאנית״ בהמשך לרעיונותיהם של פרויד וקליין ומהם הרחק הלאה.  נלמד אותה כפי שהיא מתפתחת מראשית כתיבתו על עבודה עם קבוצות ועם פסיכוטים ועד לכתביו המאוחרים. נלמד התפתחות מושגים שלו כמו מכל-מוכל; alpha function; beta elements; past present-ed ; here and now ; reverie ;observation ;intuition ;attention ;becoming the analyst וכמובן 'הערות על זכרון ותשוקה'  ועוד.

נשלב בסמינר קריאה של טקסטים תיאורטיים וקליניים של ביון. 

בחלק II נמשיך בגילגולי מחשבת הרגרסיה אצל ויניקוט וממשיכיו - מטופליו מרגרט ליטל, גאנטריפ, ומסעוד חאן, ולאחר מכן – בולאס, שהיה מטופלו של חאן. כן יצורפו דברים שכתב הפסיכואנליטיקאי היפני דוי. בנוסף, יודגמו גלגולים עכשוויים של מחשבת הרגרסיה בארה"ב (סטוארט פייזר + אשל). כתיבתו המאוחרת של ויניקוט הוסיפה אפשרויות חדשות ורדיקליות למחשבותיו אלה על הטיפול הנפשי במצבי שבר מוקדמים וחרדה-בלתי-ניתנת-לחשיבה ולחוויה – החל במאמרו החשוב מאוד "פחד מהתמוטטות" ( נכתב כנראה ב- 1963?, פורסם ב- 1974),

והמשכו במאמרים "הפסיכולוגיה של השיגעון" (1965) ו"מושג הרגרסיה הטיפולית בהשוואה לזה של ארגון ההגנות" (1967), שפורסמו כולם לאחר מותו, ומאמרים ממשיכים של קלייר ויניקוט, אוגדן, אייגן, ואשל. מתוך כל אלה נתמקד ונבחן בעבודה הטיפולית את מהות ומשמעות האפשרויות הרדיקליות האלה של נוכחות המטפל והתחברותו למטופל בתוך אימת התמוטטות מוקדמת.

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

ביון יצר את "הרשת" ככלי לסיווג מחשבות, על בסיס תיאוריית החשיבה שלו. השימושים השונים שלה כוללים תקשורת בין מטפלים והגברת האינטואיציה הקלינית. הסדנא תעסוק בלמידה של "הרשת", ובשימוש בה כדי "לקרוא" טקסטים של פגישות טיפוליות שיביאו המשתתפים, תוך בחינת האפשרות להגברת האינטואיציה הקלינית.

הקורס עוסק בהתפתחויות תיאורטיות חשובות ומשפיעות על אופן הטיפול הנפשי בימינו, אשר התרחשו בחברה הפסיכואנליטית הבריטית בעקבות המחלוקות התיאורטיות בין מלאני קליין ותומכיה לבין אנה פרויד ותומכיה. בתקופה זו נוצרה תנועה שלישית בחברה הבריטית: הקבוצה העצמאית (שנקראה לכן בהתחלה קבוצת האמצע). בעוד שעבודתו של וויניקוט, ההוגה הבולט ביותר בזרם העצמאי, מוכרת היטב, יש  עניין רב גם בתרומותיהם של מחברים מחדשים נוספים בקבוצה זו. החל מפאולה היימן, דרך מסעוד חאן ועד כריסטופר בולאס.

בקורס נלמד על תרומותיהם המרכזיות בתחומים התיאורטיים והקליניים אשר פיתחו הבנות חדשות לגבי הקשר הטיפולי, העברה והעברה-נגדית, משחק הגומלין בין מציאות נפשית פנימית והסביבה, התהוות מרחבי העצמי, טראומה וחשיבות החוויה הטיפולית מעבר לפירוש. הקורס יעסוק בהבנת הקבוצה והמאפיינים הייחודיים לה, בהבנת נפש האדם ובדרכי העבודה הקלינית ברוח הגישה הפסיכואנליטית העצמאית. 

הקורס יבחן כמה ממאמריו המרכזיים של תומאס אוגדן, אשר חשיבתו הלכה והתחדדה

במהלך כ- 50 שנות עיסוקו בפסיכואנליזה. אף שאוגדן כתב, לכאורה, על נושאים רבים

למעשה הוא עוסק, במהלך כל השנים, בחיות ואובדן ובאופן בו הם באים לידי ביטוי נפשי

ורגשי, בעולמנו הפנימי וביחסי המטופל והאנליטיקאי .

 

תרומתו של אנדרה גרין לפסיכואנליזה ולהתפתחותה בימינו עשירה ויוצאת דופן. גרין משלב בין פרויד, תוך שמירה על מושג הדחף, לבין ויניקוט וביון, אותם הוא מכנה "האחים הפסיכואנליטים הגדולים שלי" ובונה פרדיגמה תאורטית ייחודית, המאפשרת מבט על התפתחות הנפש.

על מנת להבין את חשיבתו של גרין נכיר את הרקע שלו בקהיר ונפליג איתו מנמל אלכסנדריה ועד נמל מרסיי ומשם לפריז. נחשוב יחד על המצבים הגבוליים כפי שהוא מתאר אותם במאמרו The analyst, symbolization and absence in the analytic setting. ונבין את היווצרותם על רקע התנועה בין עודפות לחסר. דרך מאמר זה, נתחיל להכיר את "הסדרה הלבנה"  - הפסיכוזה הלבנה, החרדה הלבנה והאבל הלבן.  נתוודע גם אל השלילי, ההלוצינציה השלילית, מבנה ממסגר ולמצבי ריק וחורים בנפש. נבין את התנועה החשובה אותה משרטט גרין בין פונקצית איון האוביקט  disobjectelizing  לפונקצית בריאת אוביקט objectelizing ואת החשיבות של כל אחת מהן. ככל שיותיר לנו הזמן, נמשיך לחיבור היפה בין אנגליה לצרפת, בין הפסיכואנליזה הבריטית לצרפתית, דרך שני מאמרים, המאמר של וויניקוט, בו הוא מספר על פציינטית שלו, בפרק מתוך Playing and Reality, ומאמר שני של גרין, The Intuitiaon of the Negative in Playing and Reality בו הוא מספר על פציינטית שנגשה אליו בכנס בלונדון וביקשה להתחיל טיפול אצלו, היות ונאמר לה שהוא "ויניקוט הצרפתי". מאוחר יותר גרין גילה כי זו המטופלת עליה ויניקוט כתב ב"היבטים של פנטז". כל זה מהווה בסיס לעבודתו של גרין שנכתבת (גם) כהוקרה לוויניקוט, על כך שניצני התיאוריה של גרין על השלילי, כבר נמצאים ב - Playing and Reality. 

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

הסדנה תעסוק  באם המתה׳ בהמשגה החשובה של אנדרה גרין (1986), שהיא  אובייקט אשר מת באופן נפשי, ולא מוות ממשי. הסיטואציה של ׳האם המתה׳ אינה נגרמת מטראומטיזציה קשה של עזיבה ואובדן פיזיים של האם או אבל ממשי עליה, אלא הילד נתון במצב מתמשך של נוכחות אובייקט ששקוע בתוך ושואב לתוך עולם של דיכאון, מוות וחידלון (deadness). אנדרה גרין מדבר כאן על ״חורים נפשיים״ של ריק (blankness), של ריקנות (emptiness): הדיכאון והאבל הריק (blank) של האם גורם לביטול-השקעה (דקטקסיס) מסיבי של דמות האם הראשונית, אשר יוצר ׳חורים נפשיים׳ במרקם יחסי-האובייקט עם האם והזדהות לא-מודעת עם ה׳אם המתה׳, כלומר הזדהות עם החור שנוצר על־ידי ביטול-ההשקעה (ולא עם האובייקט); ועל שפת תהום הריקנות מצטברות שנאה משנית ועוררות (אקסיטציה) ארוטית. הדבר נושא בעקבותיו בנוסף לאובדן האהבה גם אובדן משמעות בגלל הפער הלא־מובן בין מה שהילד עושה ובין תגובת האם, כך שהאשמה נקשרת אצל הילד להוויה (being) שלו ולא למשאלה אסורה. ״למעשה, נעשה אסור עבורו להיות״ (1986, Green, עמ׳ 152).

דברים אלה מקבלים את מלוא משמעותם אם חושבים על החשיבות העצומה של האם ומרקם הקשר אם־ילד עבור התפתחות עולמו הרגשי, הבין־אישי ועצמיותו של הילד.  בסדנה נתמקד   במשמעות 'האם המתה'  בחייו הרגשיים של אדם, ובמיוחד במשמעותה בסיטואציה הטיפולית.

אנטונינו פרו מציע מודל תיאורטי  של הפעילות הנפשית והמעשה הטיפולי, ששורשיו במפגש הפורה שלו עם רעיונותיו של ביון. המודל עוסק בהתמרה (טרנספורמציה) וצמיחה נפשית. ההתמקדות היא לא בתכנים של החשיבה, אלא במיכל, במנגנון הנפשי ההופך את החשיבה לאפשרית. תשומת הלב מוקדשת לא לפעילות פרשנית של פענוח הלא-מודע, אלא לצורך בבניה, איפשור ופיתוח היכולת לחשוב מחשבות והיכולת לחלימת מחשבת החלום בעת ערות.
בעקבות פרו נתעמק בתורת השדה הביוניאני. נחוצה מערכת יחסים עם מטפל זמין וקשוב כדי לפתח את היכולת להרגיש,לחשוב, לחלום. המטופל והמטפל יוצרים שדה  התייחסותי רגשי. השדה הוא זמן-מקום-מרחב  אשר בו מתרחש המפגש עם כל מה שמביא לתוכו הזוג הטיפולי. בשדה מתעוררות סערות רגשיות ומתקיים זרם לא-מודע של הזדהויות השלכתיות של שני המשתתפים. המטופל שמוגדר כ"העמית הטוב ביותר של  המטפל" מאותת על מחסומים וכשלים ביכולת ההכלה וההתמרה של החוויה הרגשית. נפשו של המטפל ואופן תפקודו נכנסת לשדה  בכל כובדה, תוך תשומת לב לכשלונות ביכולת ההכלה ולזרימה הלא-מודעת של השלכותיו שלו לתוך השדה. השדה מתרחב ברצף מתמיד של מיקרו-התמרות. נכיר את המושגים הקשורים לשדה: אלפאבתיזציה, פרשנויות חלשות, טיפוסים ודמויות, הולוגרמות אפקטיביות, נגזרות נרטיביות, נקודות מבט.

כנהוג במסורת הפסיכואנליטית, גם ויניקוט ואוגדן לעתים המחישו את רעיונותיהם דרך וינייטות קליניות קצרות או תיאורי מקרה מפורטים. חומרים אלו הנם רב-שכבתיים: הם לוכדים בחובם אמירה תיאורטית אך לא פעם גם תהייה וחיפוש, פיסה מהתיאוריה הקלינית האישית של הכותב, ותיאור רגע - כנראה חשוב לו - במפגש שבינו לבין המטופל עליו מסופר.
בסמינר נקרא, משפט אחר משפט, קטעים מתוך וינייטות קליניות של ויניקוט ואוגדן - חלקן מוכרות וחלקן פחות מצוטטות - ונחשוב אותן מחדש בקבוצה. באמצעות קריאה זו, כפי שכתב אוגדן עצמו: "אנו לא רק דנים ברעיונות של המחבר, אלא משקיעים עצמנו אינטלקטואלית ורגשית בדרך שבה המחבר חושב/כותב, איך הוא מדבר, מה הוא מוקיר, מי הוא, מי הוא הופך להיות, ואולי חשוב מכול, מי אנו הופכים להיות בעקבות חווית הקריאה יחדיו של החומר" (אוגדן, 2009 [2013], עמ' 75).

מאז ימי פרויד הייתה הפסיכואנליזה ביקורתית כלפי כל גילוי של דת ואמונה. בשנים האחרונות ניכר שינוי בגישה זו, ותפיסות רוחניות ודתיות זוכות להכרה ולעתים אף לעידוד. אחד ממבשריו ומוביליו של תהליך זה הוא מייקל אייגן, שמציע שינוי רדיקלי באופן בו אנו מבינים את הטיפול הפסיכואנליטי. "טיפול עשוי לערב כישרון", הוא כתב, "אך זוהי גם צורה של תפילה". בקורס נעמוד על תרומותיו הקליניות של אייגן וכן נקרא בספריו ומאמריו העוסקים באמונה, אקסטזה והפסיכואנליטיקאי כמיסטיקן. נחקור את מקורות ההשראה שלו בכתבי ביון וויניקוט, וכיצד קריאתו בהם הובילה לטיפול החדשני שהוא מציע, הפתוח לרבדים הרוחניים של הקיום אצל המטופל, ולא פחות מכך – אצל המטפל.

המימד הרוחני במשנתו של ויניקוט משתקף בהגותו הפרדוקסאלית: האמונה העמוקה "שאצל בני אדם לא יכולה להיות הפרדה אלא רק סכנת הפרדה...איך זה שהפרדה  זו ...מתרחשת בפועל, למרות חוסר האפשרות שבהפרדה? יש לקבל את הפרדוקס" (משחק ומציאות, עמ' 125).

מעבר למופע הגלוי של התופעות המטריאליות המובחנות קיים מימד פוטנציאלי רוחני, סמוי מן העין ועמוק של אחדות, שלמות, חבור, התהוות גומלין ושזירות. ריפויה של הנפש מונח בחזרה אל מימד זה - לחוויית אחדות שמאחה את הנפש השבורה ומשיבה לה חוויית ממשות קיומית.

המטפל הוויניקוטיאני, כמו האם ששרויה במשוקעות אימהית ראשונה, משהה את נפרדותו המטריאלית ומטפח מימדים רוחניים של אחדות, התמסרות, סבלנות, אהבה ללא תנאי, חכמה וחמלה. יכולתו הרגשית-רוחנית לשמור על שקט וחיבור,  גם לנוכח גילויי תוקפנות של העצמי השבור של המטופל הסובל, עשויה להפחית את ייאושו של המטופל, לאפשר לו לברוא  מציאות חיצונית וגם להשתמש בה.

נקרא ביחד את ויניקוט, ונחווה את התרוממות הרוח במפגש עם הפיוטיות שלו, שבאופן פרדוקסאלי ממזגת אניגמאטיות ונחישות צלולה. נחבר את הקריאה לווינייטות קליניות, שבהן נראה את הממשות שנבראת שוב ושוב במהלך ההתפתחות הרגשית והטפול הפסיכואנליטי על ידי אחדות רגשית-רוחנית.

 

שמות המדריכים יפורסמו בהמשך.

הסמינר מכוון להכרת תרומתה של פסיכולוגיית העצמי לחשיבה הפסיכואנליטית ולטכניקה הטיפולית. נתבונן ונכיר מקרוב את היסודות והפיתוחים התיאורטיים והקליניים של משנתם של קוהוט ושל תלמידיו.  נתמקד ונדון בצרכי העצמי ובמהות ההיענות הנדרשת להתהוותו וביסוסו, תוך השוואה בעיקר לפרדיגמה הוויניקוטיאנית. בהמשך, נדון בהיבט הטיפולי של משנתו של קוהוט, תוך התמקדות במהות הפתולוגיה של העצמי והתהליך הטיפולי המותאם לה. נפגוש ונתעמק במושגים שונים ממשנתו של קוהוט – אמפתיה, זולתעצמי, כשל אמפתי, היענות אופטימלית, התמרות של העצמי – ונתבונן בהם בהקשר למושגים המקבילים והשונים במשנתו של ויניקוט ובגישות פסיכואנליטיות משיקות נוספות (באלינט, ביון, מיטשל, ואחרים).

ויניקוט (1967, "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד") כותב: "הפסיכותרפיה... בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא... ולהאמין שאם אעשה אותה מספיק טוב, ימצא המטופל את העצמי שלו, ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי".
השבה עמוקה כזו מתאפשרת דרך עמדה נפשית ייחודית אליה מתמסר המטפל. בסמינר ננסה לחקור ו"להחיות" בינינו עמדה זו, מפרספקטיבות של כותבים שונים ובעזרת חומרים קליניים שיביאו המשתתפים.
נדון בטיבה של נוכחות טיפולית המאפשרת את מחיקתה כאובייקט וכסובייקט, בכדי להוות מצע להנצת הסובייקטיביות של המטופל (גרין), ובאתגר שבהשגתה של עמדה שאינה-פולשנית ועם זאת נוכחת ומחזיקה ב"מרחק הנכון" (באלינט), תוך חיפוש אחר שפה נוגעת ומחייה (קינודוז, אוגדן). נחשוב על ההתמסרות לתהליך המפגיש את נפשו של המטפל עם מקומות עוצמתיים ובלתי-נודעים בתוכו, הנוגעים בחוויות חרדה ראשוניות (סימינגטון, אשל), תוך העמקה במושגים: Live an experience together"" (ויניקוט), "Negative capability" (ביון, בעקבות קיטס) ועוד.